סוף השבוע הזה מזכיר לכולנו שבכדורגל אי אפשר לסמוך על המובן מאליו. הנה 5 דוגמאות לכך:
1. ליגה של 5 קבוצות? כל השאר הן תפאורה? מכבי ת"א ובית"ר ירושלים הוציאו תיקו ממכבי פ"ת ועירוני טבריה. מכבי נתניה פירקה את מכבי חיפה.
2. ברק בכר, המאמן הכי מעוטר בדור הנוכחי, עוזב פעם שניה את מכבי חיפה אחרי כשלון מקצועי.
3. אלמוג כהן, איש המקצוע שחתום כמנהל מקצועי על המהפכה המקצועית הנהדרת של בית"ר ירושלים, מגלה שלעבור לעמדת המאמן ולהשאיר בור בניהול המקצועי יכול לשנות את התמונה.
4. קני מילר, שהוביל את מכבי ת"א לכדורגל מצוין ומאזן מושלם עד פגרת הנבחרות, רושם מאז ניצחון בודד בחמישה משחקים, כדורגל תקוע ומפסיד דרבי בגמר.
5. ירדן שועה, אהוב הקהל בטדי, פתאום מקבל ביקורות מהקהל אחרי תקופה שהוא חזר להרכב, אבל לא מרים את הקבוצה.
מכבי חיפהברק בכר הוא אישיות אדירה. אין הרבה מאמנים עם אומץ ויושרה, והדרך שבא הוא מתנהל, גם במשברים, מעוררת הערכה, וכל כך שונה בנוף הישראלי, שבו כל אחד מסביר למה אחרים לא בסדר.
יחד עם זאת, הכשלון שלו במכבי חיפה צריך להזכיר לכולם שאי אפשר לחמם במיקרו את מה שקפוא, ולהגיד שזה טרי. החזרה הראשונה שלו למכבי חיפה אחרי ההרפתקאה בכוכב האדום לא היתה מהמקום הנכון של רעב ותשוקה, תוך בניית סגל שמתאים לו. ככה נראה אילוץ או געגוע.
הפעם השניה היא בכלל סוג של אלכימיה לא מוצלחת. אי אפשר לייצר תרכובת מנצחת כאשר אתה מחליף ומערבב מרכיבים שצריכים להתחבר באופן לא טבעי. ליאור רפאלוב, כמנהל מקצועי שלו, חולם על כדורגל אחר. אז הפשיטו מברק בכר את כל הצוות הכי קרוב ונאמן שלו, זה שאמור להפרות אותו, וניסו להדביק צוות חדש. גם ברק בכר יודע בתוך תוכו שהסיכוי להצליח ככה העונה היה על גבול הבלתי אפשרי.
אולי כישלון האלכימיה היא הדבר שהכי מאפיין את מכבי חיפה, שמאז 2011 זכתה ב-3 אליפויות בלבד, למרות השקעות ענק. ברוב העונות, בחודש מרץ סמי עופר כבר שורק בוז לקבוצה. בחלק גדול מהעונות יש מהפיכות תוך כדי. מה יענקל'ה שחר היה עושה בכל חברה אחרת שלו אם אלה היו התוצאות?
האמת על קבוצה מתגלה בשעת משבר, במשחקים שקשה, כשצריך לנצח עם השיניים. כי בלי עמוד שדרה, ללא עמידות ואופי, אי אפשר להביא הישגיות. כמעט בכל משחק מול קבוצה עוצמתית היא התפרקה כשלא הלך לה. היא נשברה. זה השלב שאומרים על קבוצה שהיא לא מאומנת. עכשיו נראה מה התרכובת החדשה שנראה אצל הירוקים.
בית"ר ירושלים
ואם במכבי חיפה היתה תחושה של התפרקות, בבית"ר ירושלים הבעיה היא הפוכה. יותר מדי קבעון לרעיון מרכזי אחד בקבוצה של סוסי פרא. אלמוג כהן, שהוא איש כדורגל מעולה, מנסה לכפות במגרש ובראש של השחקנים יותר מדי סדר, יותר מדי לחץ גבוה.
בבית"ר ירושלים במיוחד, החופש במגרש, היכולת לנהל את הבעייתיות של שועה או אצילי במחויבות ההגנתית מול החופש ההתקפי, לדעת לבלגן את המשחק כשלא הולך ולהבין מתי להחליף מערכים, הם כלים הכרחיים שברק יצחקי ידע לעשות בצורה מעולה.
אז כשלא הולך, כרגע, השחקנים קופאים, לא משוחררים. אצילי ושועה תמיד ידעו לעשות מהלך מנצח משחקים. אבל השלם לא גדול מסך חלקיו. הקבוצה לא מלאת אנרגיות, ובלי אנרגיות וחופש בראש של סוג השחקנים שיש כיום בבית"ר, יהיה לה קשה לרוץ לאליפות.
זו הפגרה האחרונה שיש לאלמוג כהן לנסות לשפר ולהרים את הקבוצה הזו למקומות שהיא יכולה להגיע.
מכבי ת"א
גם מכבי ת"א, שפתחה את העונה בליגה בצורה מושלמת, גילתה אחרי פגרת הנבחרות שהקבוצות בליגה כבר למדו להגיב לקצב המהיר שלה. מאז הפגרה היא עם נצחון בודד בחמישה משחקים, כולל הפסד חד משמעי בדרבי בגמר. מדובר בקבוצה לחוצה ותקועה.
קני מילר צריך למצוא פתרונות ולגוון את אפשרויות המשחק של הקבוצה שלו בפגרה. להכין פתרון הגנתי והתקפי לינואר. להבין איך גבי קניקובסקי נעלם באותה מהירות בה זרח בהתחלה. איך מוצאים צמד בלמים שמפרה אחד את השני ולא להפך. איך הוא מקבל מספרים גם מהכנפיים. איך להוציא מטברנייר, שנראה כבד, את הערך המוסף. הרבה עבודה.
אנחנו יוצאים לפגרה עם שהתחושה שיש יותר מדי קבוצות צמרת שיש להן יותר מדי על מה לעבוד כי הן חשבו שיהיו במקום אחר בשלב הזה. נתראה אחרי הפגרה.