1. בכר. בשנים האחרונות, ראינו שוב ושוב איך דווקא הכדורגל הישראלי המושמץ והחבוט הופך להיות אי של שפיות בתוך החברה הישראלית. זה קרה בשילוב שבין יהודים לערבים על המגרש, במאבק של אוהדי הכדורגל הישראלי (כולם) למען החטופים כשהם היו בשבי, ואתמול - ראינו גם רגע שבו הכדורגל הישראלי מקדים את החברה הישראלית ביכולת לקבל אחריות.
הנאום הקצר של ברק בכר בסיום המשחק אמש, היה רגע מכונן - לא פחות מזה. כי הוא הזכיר לנו משהו על מנהיגות שכבר הספקנו לשכוח. אחרי שנים שבהן מנהיגים בעולמות אחרים נאחזו בכיסא בכל כוחם, האשימו את כל העולם חוץ מעצמם וגלגלו עיניים לשמיים, הוא הסתכל למציאות והודה: אני אחראי, אני טעיתי, אני לוקח על עצמי את האחריות - ומפנה את המקום למישהו אחר. כמה פשוט, וכמה לא מובן מאליו בישראל של 2026.
כמה קל היה לברק בכר לגלגל את האחריות לאחרים. כמה בקלות הוא יכול היה לזרוק את זה על המנכ"ל שלו, או על המנהל המקצועי שלו, או על הבעלים. אבל הוא בחר שלא לעשות את זה. הוא בחר להגיד את האמת הפשוטה, הפרופורציונלית והשפויה: קיבלתי את כל הכלים כדי להצליח, ניסיתי לעשות את הכי טוב - ולא הצלחתי. תפיסה שמבינה שיש דברים יותר גדולים ממך כפרסונה - במקרה הזה, מכבי חיפה כמועדון וכקבוצה - ושמנהיג צריך לחשוב קודם כל על הקולקטיב, ורק אחר כך על עצמו והשאיפות שלו.
ובמעשה הזה, בכר גם הבהיר מה בדיוק הביא אותו למעמד שלו כמאמן הכי מצליח בישראל בדור האחרון. אותה שפיות ועמוד שדרה שעמדו מאחורי ההחלטה הלא קלה הזאת, אותו מצפן מוסרי שהביא אותו להבין שטעה - לקבל אחריות, ופשוט ללכת, הוא זה שהיה שם גם בשנים המוצלחות שלו. אומרים שמי שלא יודע להפסיד, גם לא יידע לנצח. בכר ידע להפסיד, ודווקא ברגע השפל הזה - כשאתה מסתכל לו בעיניים, אתה מבין שהוא עוד ישוב. אבל לא עכשיו.
טוב יעשה ברק בכר אם ייקח את שארית העונה הזו לעצמו. הכדורגל הוא בלתי צפוי, ועל הנייר יהיו לו עוד כל מיני הזדמנויות לקפוץ לג'ובים מסקרנים - אולי בארץ, אולי בחו"ל. אבל בניגוד לתיאוריית הגלגל המפורסמת, אולי זה דווקא הזמן לחפש ריסטארט. לאתחל ולהבין מחדש את יחסיו עם אהבת חייו שהיא הכדורגל - כדי שכשהוא יחזור, זו תהיה משרה טובה באמת שתאפשר לו לחזור ולעשות את מה שהוא יודע. לא אכנס לשיקולים כלכליים, זה לא תפקידי; אבל לפחות מהבחינה המקצועית, לפעמים קצת ניתוק ועיסוק בדברים שאתה אוהב - יוכלו להחזיר אותך לגלגל, בזמן הנכון, חזק וטוב מאי פעם.
2. בית"ר. אחד השירים הכי גדולים של להקת "אואזיס" נקרא "Don't Look Back In Anger". בתרגום חופשי - "אל תסתכל אחורה בזעם". כלומר, אל תתמקד במה שהיה - כי הוא היה. שלום חנוך הגדול אמר פעם ש"העבר שעברתי כבר עבר מבחינתי". יש לנו, לפעמים, כבני אדם וגם כגופים יכולת להתמקד יותר מדי בדברים שקרו, במה שאפשר היה לעשות אחרת. זה צורך אנושי, אבל לדעתי גם לו צריכות להיות גבולות.
ועל רקע חוסר ההצלחה המובהק של בית"ר ירושלים בשבועות האחרונים, יש את מי שמנסים - כמעט בכוח - לגרור אותנו לדיון על העבר. על ההחלטה המפתיעה ההיא להציב את אלמוג כהן כמאמן הקבוצה, במקום ברק יצחקי המצליח שהחליט להיפרד. "אתם רואים", יאמרו האומרים, "המציאות הוכיחה כמה טעיתם". וייתכן מאוד שבדיעבד זו אכן היתה טעות. אבל בית"ר ירושלים צריכה להפגין בגרות, לקבל את ההחלטה שהיא עשתה ולכבד אותה גם בדיעבד.
החלטה פזיזה להיפרד מאלמוג כהן על רקע של כמה תוצאות לא טובות תהווה אישור מחודש לכל הדברים הרעים שבית"ר סימלה בעבר. חפיפניקיות, רגשנות יתר, חוסר ראייה לטווח ארוך ומחשבה רק על המשחק הבא. כמה פעמים שאלנו את עצמנו האם בית"ר באמת התבגרה כמערכת, או שמא זה היה רק תעתוע של עונה אחת בלתי נשכחת שבה הכל התחבר - שהיתה היוצא מן הכלל שלא העיד על הכלל.
עכשיו, לבית"ר יש הזדמנות להוכיח בגרות. להבהיר שאלמוג כהן הוא מאמן הקבוצה, נקודה. גם אם ההחלטה ההיא היתה מוטעית, ההחלטה התקבלה ואין דרך לשנות אותה. ברק אברמוב כבעלים האמין באלמוג כהן כאיש מקצוע, נתן לו את המפתחות ובנה לו קבוצה טובה - שכרגע פשוט לא הולך לה. מערכת נמהרת בוחרת לפטר, להוציא את ליטרת הבשר לאוהדים ולמנות דמות אחרת - שגם זמנה יהיה קצוב. מערכת בוגרת יודעת לנשום, להבין שיש משבר, ולתת למאמן שהיא האמינה בו את ההזדמנות לתקן אותו.
יש לבית"ר ירושלים שלושה שבועות של פגרה - שמגיעה להם בול בזמן. גם ביכולת לשלב בחזרה כמה שחקנים שנדחקו אחורה, אבל אולי גם כדי להבין מה השתבש. ובעיקר להתנתק קצת מרעשי הרקע, ולחשוב באמת איך רוצים לראות את בית"ר ירושלים הנוכחית. יש לה הזדמנות נדירה להתחיל מחדש - והגיע הזמן, בשקט, פשוט לעשות את זה.
3. שופטים. בתוך תרבות ששופטת תוצאות לפני הכל, הפועל חיפה שוב ירדה מהדשא מתוסכלת. ההפסד שלה לק"ש הוא השלישי מתוך ארבעה משחקים, וזה מיד מייצר דיונים רבים ומסקנות על מה לא עובד. אבל האמת הפשוטה היא שחלק גדול מההפסד הזה - קרה בגלל החלטה שלא קשורה אליה, אלא לשופט המשחק נאאל עודה.
טעויות שיפוט, לצערנו, הם דבר שקורה. כבר התרגלנו לכך ששופטים אנושיים עושים טעויות אנוש, ואפילו בעידן ה-VAR (ואולי דווקא בגלל שיפוט הווידאו) אנחנו חווים טעויות כצורמות במיוחד - בטח כשהקבוצה שלך משלמת את המחיר. אבל הם כמעט מצב נתון בתוך החיים של אנשי כדורגל. מה שהוא לא, זו הרחקה כמו של דריו ז'ופריץ' אתמול.
עודה. החלטה תמוהה (קובי אליהו)
הנה סיפור המעשה בקצרה: ז'ופריץ' קיבל כרטיס צהוב על עבירה שביצע. לאחר מכן, הבלם הקרואטי ניגש לשופט המשחק עודה ואמר לו (לפי גרסת השופט) "תתבייש לך". "Shame On You". זה הכל - לא היתה שם קללה יוצאת דופן, הוא לא ירד לחייו האישים של השופט, הוא בטח לא נגע או הטריד אותו. אמר לו משפט שבמונחים של אמוציות בתוך משחק, הוא נקי לאללה. ועל זה, הוא קיבל צהוב שני ואדום.
ואם טעויות שיפוט אפשר להבין (גם אם לא לקבל) - את זה קשה לעכל. כי הרבה פעמים בתקופה האחרונה, נדמה ששופטים מעדיפים את הכבוד של עצמם - על פני מילוי התפקיד שלהם. התפקיד של שופט כדורגל, לפי ויקיפדיה, הוא אכיפה של חוקי המשחק הבסיסיים ושמירה על בריאות השחקנים. תפקידו אינו לשמור על האוזניים שלו ממילים שעלולות לפגוע בנפשו הרכה.
אם יש קללה יוצאת דופן, בוודאי נגיעה בשופט או הפרעה לתפקוד שלו - מגיע כרטיס אדום כמתבקש. כי כדי להרחיק שחקן ולהותיר קבוצה בעשרה שחקנים, המעשה של השחקן צריך לעבור רף כל כך גבוה של מעשה - שפשוט אי אפשר להתעלם ממנו. זה לא היה המקרה של ז'ופריץ' - וגם אם הביקורת שלו לא היתה לטעמו של עודה, זו בהחלט לא היתה סיבה להרחיק אותו.
וכאן בדיוק מגיעה הבעיה עם השופטים - הם כל כך עסוקים ברדיפה אחרי הכבוד של עצמם, שהם שכחו את הכלל הפשוט: מי שרודף אחרי הכבוד, הכבוד בורח ממנו.
המנצח: רוני לוי - לא רק בתוצאה, אין מנצח גדול ממנו במחזור הזה. האיש שרק לפני שבוע ספג קריאות "רוני תתפטר", ושגם אני חשבתי שלא ממצה את הפוטנציאל שלו - זכה מחדש בליבותיהם עם ניצחון גדול. איפה האמת נמצאת? כנראה שאצל מכבי נתניה כמועדון, שידעה לנשום גם מול הקהל שלה, ולתת לרוני לוי את המפתחות בלב שלם. איכשהו, זה תמיד משתלם לקבוצות שבוחרות להסתכל קדימה - ולא רק על המשחק הקרוב.
המפסידה: מכבי חיפה. כי אחרי שברק בכר הלך ביוזמתו, הירוקים מהכרמל ניצבים בפני החלטה לא קלה לגבי המשך העונה הזאת. מי נכנס לנעליים של בכר? הדיווחים האחרונים מדברים על עומר פרץ מהפועל פ"ת - החלטה די ריסקית. אבל בכל מקרה, ברור שמכבי חיפה צריכה להפנים שהבעיה לא היתה המאמן - אלא עמוקה הרבה יותר ממנו. ואם יחשבו שאפשר לפתור את זה עם פלסטר נוסף בדמות מאמן נוצץ מהניילונים, ייתכן שגם המאמן הבא לא באמת יצליח.
המספר החזק: 549. המשחק האחרון של ברק בכר כמאמן מכבי חיפה היה החמש מאות ארבעים ותשעה שלו בקריירה כמאמן בוגרים - מעירוני ק"ש, הפועל ב"ש, הכוכב האדום בלגרד ועוד שלוש קדנציות שונות במכבי חיפה. מתוך 549 המשחקים הללו, הוא ניצח ב-327. עוד 104 הסתיימו בתיקו, ורק ב-118 הוא הפסיד. (65.8% הצלחה). אקורד הסיום של בכר אמנם היה רע לתפארת, אבל דווקא ברגע הכואב הזה צריך לזכור כמה הרוב בקריירה שלו טוב. וכמה עד לא מזמן, הוא היה מטאור בלתי נתפס.
רוני לוי. השתיק את הספקנים (ברני ארדוב)
השם החם: נאנא אנטווי. גם אתמול, זה לא היה לילה טוב עבור בית"ר ירושלים. הכוכבים שלה שוב לא הופיעו, הפעולה האחרונה שוב היתה חלשה, ושוב הקבוצה לא מנצחת. אבל דבר אחד כן בלט בשני המשחקים האחרונים - וזה המגן הימני שלה. אנטווי הוא דוגמא יחסית נדירה בכדורגל שלנו למישהו שמצליח לשלב גם מהירות וגם פעולות טובות - מישהו שהיה האופציה הראשונה בכל התקפה, ובדרך כלל הצליח לקדם אותה לרגעים יפים - כולל השער הראשון במדי בית"ר שהוא כבש אמש. נראה לי שאלמוג כהן מבין שאופציה אחת בהתקפה יש לו - ועכשיו, צריך רק לדאוג לחדות של כל היתר.
שער השבת: איתן טיבי (מכבי פ"ת) נגד מכבי ת"א. היו שערים יותר יפים ממנו, אבל כנראה שאין רגע גדול כמוהו. הרגע שבו מכבי ת"א כבר נגעה בניצחון דרמטי, ווינרי, מהסוג שמכבי כל כך אוהבת - ואז נאלצה לראות דווקא את אחד מגדולי האייקונים של מכבי ת"א המודרנית לוקח לה את זה. הנגיחה של איתן טיבי לרשת היא אירוע נדיר - בכל הקריירה שלו, שנמשכה 617 משחקים בבוגרים, הוא כבש רק 16 שערים (כולל ביום שישי). אבל מה שהיה יפה עוד יותר היה הרגע שבו הקפיד לא לחגוג נגד קבוצתו לשעבר. מדובר במנהג שהוזנה מאוד בשנים האחרונות (לעתים עד כדי אבסורד), אבל הפעם - פשוט האמנת לו. רגע אנושי יפה של שחקן שכיף לראות, גם בגיל 39.
אל תשכחו את: המשחק הערב בטרנר. כי המחזור הזה, עד כה, הוא משונה מאוד - כל הגדולות קיבלו הזדמנות לספק הצהרה, וכולן פספסו. מכבי ת"א לא ניצחה, בית"ר ירושלים לא ניצחה ועל מכבי חיפה חבל להרחיב את הדיבור. מה שהופך את המשחק הערב בבירת הנגב - בין הפועל באר שבע להפועל תל אביב, למשחק מפתח שיכולות להיות לו השפעות דרמטיות. זה אמור להיות רגע ההצהרה של אחת מהשתיים על מה היא רוצה להיות: מתחרה יפה עם מכבי ת"א, או מישהי שבאמת רוצה ללכת עד הסוף. זה אמנם רק מחזור 10, אבל ייתכן מאוד שאחריו - שתי הקבוצות יידעו יותר טוב לאן הן הולכות בעונה הזו.