השינוי הדרוש בדרך בה נתפס מאמן בישראל

יש שלב כמעט קבוע בשיחות ספורט שבו הנתונים מתחילים להפריע. הם לא מסתדרים עם ההתלהבות, לא מתיישבים עם הסיפור שכבר בחרנו לספר, ובעיקר מחייבים אותנו להכניס סימן שאלה במקום שבו הרבה יותר נעים להציב סימן קריאה. אז אנחנו מזיזים אותם הצדה. לפעמים עד המשחק הבא, לפעמים לעונה שלמה.

השיח ברחוב הספורטיבי נקבע היום בעיקר על ידי שני כוחות: התקשורת והרשתות החברתיות. אלה כבר מזמן לא שני עולמות נפרדים. האולפן מזין את הרשת, הרשת מייצרת נושאים לאולפן, ובדרך משפט הופך לכותרת, כותרת הופכת לקליפ, וקליפ חוזר אלינו כהוכחה ש״כולם כבר מבינים״. בתוך המעגל הזה, המשקל של העובדות, הנתונים והמספרים הולך ומצטמצם. במקומם מקבלים יותר ויותר מקום נראטיבים, פוזיציות ומשאלות לב. אנחנו מכתירים כוכבים לפני שהוכיחו יציבות, מתעלמים מתמרורי אזהרה שכבר ראינו בעבר, וממהרים להסביר כל אירוע באופן שיתאים למסקנה שאיתה הגענו מהבית.

אין לי בעיה עם רגש בספורט. אני אוהד. אני מבין היטב את הרצון להאמין שהפעם הכול מתחבר. אבל כשאני פותח שידור או קורא פרשנות, אני מצפה לקבל גם משהו מעבר לתקווה שלי בניסוח מקצועי. אחת הדרכים לגשר על הפער בין המציאות לבין מה שאנחנו רוצים שיקרה היא לנפח יתרונות אמיתיים עד שהם מקבלים ממדים דמיוניים. אולם ביתי הופך למבצר שמסוגל לכסות על כל פער מקצועי, מאמן טוב הופך לקוסם, והצלחה עם שחקן מסוים הופכת להבטחה להצלחה עם כל שחקן שיגיע אחריו.

עודד קטש הוא דוגמה טובה. הוא מאמן טוב, עם רעיונות התקפיים טובים ויכולת לבנות משחק התקפה מעניין. אפשר להעריך את זה מאוד ועדיין לבחון את כל החבילה. הקביעה שהוא המאמן הטוב באירופה דורשת קצת יותר מהתפעלות ממהלך התקפי. כך גם הציפייה שיהפוך כל שחקן שמגיע אליו לווייד בולדווין. ההצלחה עם בולדווין הפכה כמעט לתו תקן שאפשר להצמיד מראש לכל החתמה: תנו לו זמן אצל קטש, והוא כבר יעשה את שלו. בדרך נעלמים מהדיון עשרות שחקנים שעברו אצלו לאורך השנים ולא הפכו לסיפורי הצלחה. בולדווין נשאר בזיכרון כהוכחה ליכולת של המאמן; האחרים כמעט שלא נכנסים לחישוב.

יש כאן בחירה נוחה מאוד של ראיות. אם שחקן מצליח, זו ההוכחה שקטש משדרג שחקנים. אם הוא לא מצליח, הוא כנראה לא התאים לשיטה, לא היה מספיק טוב או לא הבין מה דורשים ממנו. כך נבנית טענה שכמעט אי אפשר להפריך, משום שכל תוצאה מקבלת הסבר ששומר עליה. למאמן בהחלט יש השפעה על התפתחות של שחקן. אבל כדי להעריך אותה צריך להסתכל על התמונה המלאה: מי התקדם, מי נתקע, מי נסוג, באיזה שלב בקריירה הגיע כל אחד ומה היו התנאים סביבו. הצלחה בולטת אחת לא יכולה לשמש תחזית אוטומטית להצלחה הבאה.

אותה בחינה נדרשת גם בהגנה. אם אנחנו מזהים לאורך שנים בעיות הגנתיות בקבוצות של קטש, הן צריכות להיכנס מראש להערכת הקבוצה. צריך לשאול מה נובע מהסגל, מהשיטה, מהבחירות המקצועיות ומהיכולת לתקן. אי אפשר לדלג על הדיון הזה בקיץ ואז להציג את ההגנה כתקלה מפתיעה בחורף. אותו עיקרון נכון גם לברק בכר. הוא עשה דברים מדהימים בקריירה שלו, וההישגים האלה עומדים לזכותו. לצד זה, חלק מהניתוח חייב לכלול את איכות השחקנים שאימן ואת העיתוי שבו פגש אותם. היכולת לעבוד עם כוכבים גדולים היא בעצמה כישרון מקצועי. אבל כדי להבין את תרומת המאמן צריך לבחון גם את חומר השחקנים, את המשאבים ואת רמת התחרות.

כשמייחסים למאמן כמעט כל הצלחה, נוצר קושי להסביר כישלון. ואז מתחיל החיפוש אחר סיפור חדש שישמור על הסיפור הישן: השחקנים לא מחויבים, ההנהלה לא נתנה, הקהל מלחיץ. כל אחד מההסברים האלה עשוי להיות נכון. השאלה היא אם בחנו אותו, או שפשוט היה לנו נוח לבחור בו. הבעיה הזו חוצה מחנות. גם אנחנו, האוהדים, צריכים להכיר בחלק שלנו. לפעמים הסבר מסוים מוצא חן בעינינו בעיקר מפני שהוא מחמיא לקבוצה שלנו, למאמן שאנחנו אוהבים או לעמדה שכבר פרסמנו. מהרגע שהעמדה פומבית, מתווסף עוד אינטרס: להוכיח שצדקנו.

כאן נכנסת לרגע גם הפוליטיקה הישראלית. כוכב אולפנים לא בהכרח מושך מצביעים, והצלחה ברשתות לא מבטיחה כוח מחוץ להן. נוכחות, התלהבות ויכולת לייצר שיחה הן נתונים רלוונטיים, אבל הן לא תחליף לבדיקת התמיכה בפועל. גם שם קל להתבלבל בין מה שאנחנו רואים שוב ושוב לבין מה שהציבור חושב.

בספורט אפשר וצריך לדרוש יותר מהשיח. לא להפוך כל דיון לגיליון אקסל, אלא להקפיד על כמה שאלות בסיסיות: על מה מבוססת הקביעה? כמה משחקים תומכים בה? מה איכות היריבות? אילו נתונים סותרים אותה? ומה יצטרך לקרות כדי שנשנה את דעתנו? גם מספרים דורשים הקשר. אפשר לבחור נתון שמשרת כמעט כל טיעון. לכן האחריות של פרשן היא לחבר בין המספרים לבין מה שקורה על המגרש, להסביר את המגבלות שלהם ולהבחין בין עובדה, הערכה ותקווה. שלושתן יכולות להופיע באותו דיון. כדאי שהצופה יידע מתי עברנו מאחת לשנייה.

ומותר להגיד ״עוד מוקדם לדעת״. אחרי שני משחקים, אחרי חודש טוב, לפעמים גם אחרי זכייה בתואר. זו תשובה פחות נוצצת, אבל יש בה יותר ערך מהכתרה נחרצת שתוחלף בעוד שבוע בהכרזה על משבר. הספורט תמיד יספק לנו גיבורים, אכזבות וסיפורים גדולים. התפקיד של מי שמנתח אותו הוא לעזור לנו להבין למה הם קורים, מה אפשר ללמוד מהם ומה עדיין אין לנו דרך לדעת.

ישראל צריכה לאמץ גישה תקשורתית מחמירה יותר כלפי ניתוח המציאות. בספורט, ובכלל. גישה שמתגמלת דיוק, נותנת מקום לספק ומאפשרת לשנות דעה בלי לראות בכך חולשה. זו תהיה תקשורת טובה יותר, והיא יכולה לעזור לנו להיות חברה בריאה יותר. עד אז, אפשר להמשיך להתרגש מהקהל, להעריך את המאמן ולהאמין בסגל. רק לזכור שמשאלות לב לא שומרות בהגנה.