בווידאו: מסיבת העיתונאים של קני מילר לקראת בית"ר
ושוב, מגיעה הנקודה הזאת בזמן שבה בית"ר ירושלים ומכבי תל אביב נפגשות. ומדובר באחד העימותים האנדרייטדיים של הכדורגל הישראלי - אין בו שנאה עירונית כמו בדרבי התל אביבי, אין לו היסטוריה פוליטית כמו של בית"ר-הפועל ת"א או את הקיצוניות של בית"ר וסכנין. אבל איכשהו, כמעט בכל שנה - המשחק הזה הוא משחק מבחן. לשתי הקבוצות.
המשחק שבין צהוב לצהוב יותר, בלי לשים לב, הפך עם השנים לעימות שמייצר המון משחקים גדולים. בלתי נשכחים. משחקים שמביאים אליפות, או מבשרים על אחת כזו, או סתם נחקקו בזיכרון. לכל אחד מאוהדי שתי הקבוצות יש לפחות משחק כזה בראש ממש ברגע זה. לא משנה מתי הוא נולד.
המשחק הקרוב בין בית"ר ירושלים למכבי תל אביב בטדי הוא, כמובן, עדיין לא "משחק עונה" (מונח שנופח מאוד ע"י המון גורמים), אבל גם הוא צפוי להיות מעניין במיוחד. אז לכבוד העימות הזה, ניסינו להתמקד בתופעה שמלווה את שתי הקבוצות שיעלו לדשא של טדי: שחקני קישור, שפועלים כמו שחקני התקפה.
ההיסטוריה של הכדורגל הישראלי מלאה בהמון חלוצי על - מספרי תשע נוצצים, שידעו לסיים התקפות, היו כאן מנחום סטלמך ז"ל ועד ערן זהבי. אבל יש זן יותר נדיר, של שחקנים שבאו מהקו השני - כלומר, כאלה שהתחילו ממרכז השדה, אבל ידעו לסיים ברשת. קשרים שהיה להם את החוש והחדות לכבוש שערים רבים. שניים כאלה יעלו עוד מעט לדשא - אחד ושמו עומר אצילי, והשני שמו דור פרץ.
אז לכבוד המפגש בין שני החברים לשעבר למכבי ת"א, הנה דירוג עשרת הקשרים שהיו הכי התקפיים בהיסטוריה של הכדורגל הישראלי. וכן, גם כנפיים נחשבות. שיהיה בהצלחה לכולנו.
במקום ה-10: ליאור רפאלוב (145 שערים בכל המסגרות)
מי שמנהל היום מקצועית את מכבי חיפה הוא דמות ששווה להתחיל איתה. כי רפאלוב הוא דוגמא טובה לקשר מספר 10 - שהיה מסוגל לתרגם את היכולת שלו לשערים; לא רק בארץ, אלא גם בעולם. השילוב בין מהירות של איילה שלוחה לחדות בלתי נתפסת - הוביל אותו לקריירה מצליחה לא רק במדים הירוקים, אלא גם בבלגיה - בקלאב ברוז', אנטוורפן ואנדרלכט. קשר שהיתה לו יכולת נדירה למצוא את הרשת - אבל זו, כאמור, רק ההתחלה.
רפאלוב. יודע לבשל וגם לכבוש (מאור אלקסלסי)
במקום ה-9: דור פרץ (97 שערים בכל המסגרות)
האיש במומנטום הכי חזק - אבל עדיין, סיפור יחסית בראשיתו. דור פרץ היה כל מיני דברים - הוא היה קשר אחורי, הוא היה בלם, הוא היה קפטן ודמות מנהיגותית, ורק לאחרונה - כמו ערן זהבי, זה קרה לו לקראת הסוף, הפך להיות כובש שערים מחונן. בעונה שעברה, הוא סיים כמלך השערים של הליגה - הראשון שעשה את זה מהקישור מאז עומר אצילי, ובעיקר מישהו שכשהוא ב"זון" מאוד קשה לעצור אותו. למהירות ולכוח שתמיד היו לו, נוסף קור רוח אדיר מול השער - וזה הופך אותו לגולר הכי חם בכדורגל שלנו. גם השנה.
במקום ה-8: משה סיני (109 שערים בכל המסגרות)
סיני הוא אגדת כדורגל אדומה, שהיו לה לא מעט סגולות (כולל בישול שער אגדי ובלתי נשכח ב-1986 לגילי לנדאו), אבל הוא היה גם גולר. אמנם הכמות לא נראית מאוד מרשימה, אבל כשבוחנים את רשימת השחקנים שכבשו מעל 100 שערים בקריירה - מוצאים שיש מעט מאוד קשרים ברשימה הזאת שכבשו יותר ממנו. מה שהיה שם זו, בעיקר, אותה רגל שמאל בלתי ניתנת לעצירה - וגם גדולה היסטורית, בתור השחקן שהגדיר את העשור הכי מצליח של הפועל תל אביב: שנות השמונים.
במקום ה-7: איציק זוהר (142 שערים בכל המסגרות)
האיש, האגדה והמצב הנייח. זוהר הוא עוד מקרה קלאסי של קשר שהיה הרבה יותר מעוד שחקן באמצע, אלא ממש שחקן התקפי. כזה שהספציאליטה שלו היה שערים - בעיקר בבעיטות חופשיות, דבר שאותו סגנן לכדי אמנות בבית"ר ירושלים של 1997 - ולמרות שהוא ייזכר תמיד כמכביסט, בעונה ההיא הוא היה בועט החופשיות שאי אפשר לעצור. זוהר כמובן ייזכר כאגדה במכבי תל אביב, בנתניה - אפילו עבר קצת באירופה, אבל בעיקר ייזכר בזכות היכולת להבקיע מרחוק - ולהפוך פעולה פשוטה לכל כך אמנותית.
במקום ה-6: עומר אצילי (157 שערים בכל המסגרות)
גם כאן, לדעתי, הסיבה לדירוג הנמוך היא בעיקר החשש מ"עכשוויזם" - רצון לנפח מדי שחקנים שמצליחים בזמן הנוכחי. אבל לאצילי יש עובדות שקשה להתווכח איתן - בראש ובראשונה, העובדה שהוא הקשר עם ממוצע השערים הטוב ביותר נכון להיום בכדורגל הישראלי - 0.43 שערים למשחק, שתי עשיריות מעל אבי נמני והרבה מעבר לכל היתר. שחקן שבשיאו, שבעיקר נחווה במכבי חיפה, היה מפלצת כדורגל שאי אפשר לעצור. על האופי שלו כאדם בהחלט אפשר להתווכח, אבל על הכדורגלן שהיה - ועל ההשפעה שלו על הליגה שלנו בעשור האחרון - קשה מאוד.
במקום ה-5: חיים רביבו (151 שערים בכל המסגרות)
רביבו הוא אנדרייטד גדול. אחד השחקנים שעשו את הקריירה הכי גדולה באירופה (כולל מעמד של אל בטורקיה) לא תמיד נספר כמו שמות אחרים. אבל הוא בהחלט ראוי להוקרה הזאת - גם בשל יכולת הכיבוש הנהדרת שלו. סטטיסטית, לרביבו אין ממוצע גבוה מדי - 0.34 שערים למשחק, אבל הוא כאן בשל היכולת שלו להבקיע שערים שנזכור. חלק שודרו בעברית, חלק בספרדית, חלק בטורקית - אבל כולם מופיעים לכם בראש עכשיו, אם גדלתם בגיל הנכון. זו לא הכמות, זו האיכות - והיתה לרביבו וואחד איכות.
חיים רביבו. אנדרייטד (Getty)
במקום ה-4: ראובן עטר (122 שערים בכל המסגרות)
אין לו קריירה אירופית גדולה, אין לו מספרים מדהימים מדי - אבל גם ראובן עטר היה כובש שערים גדול. וגם כאן, האיכות יותר חשובה מהכמות - הוא האיש שייצר הכי הרבה היילייטים, לפני שידעו להגיד את המילה או המציאו את יוטיוב. השפיץ בפארק דה פראנס, המספרת בטדי מול אוהדי בית"ר המשתאים, חילוץ הכדור נגד מכבי ת"א, ההקפצות בשכונת התקווה, הרגע שבו הוא הכניס את דודו אוואט לשער - כמעט לכל אוהד כדורגל ישראלי, יש זיכרון ראובן עטר אחד לפחות. ובגלל הזכרונות האלה, הוא כאן.
במקום ה-3: אורי מלמיליאן (175 שערים בכל המסגרות)
כנראה שהמספר הזה קצת יפתיע אתכם, גם אם אתם אוהדי בית"ר. בעיקר כי מבין כל האנשים ברשימה הזאת (אולי למעט דור פרץ), מלמיליאן לא שיחק ממש קדימה. הוא היה הרבה יותר טבעי באמצע, ממנו נהג לנהל את המשחק - אבל דווקא משם, הוא לא הפסיק להבקיע שערים. הוא מקום שלישי בין הקשרים גם סטטיסטית - 175 שערים זו הכמות השלישית בטיבה לקשר (השניים הבאים מחכים לכם בהמשך), וכאן מתווסף גם המימד ההיסטורי: מלמיליאן הוא שחקן שברא מועדון כדורגל ושמו בית"ר ירושלים, ושם אותו על המפה ב-1976 - רגע לפני ש"לשים על המפה" היה ביטוי גדול פי כמה ממנו.
במקום ה-2: יוסי בניון (204 שערים בכל המסגרות)
בדמיון שלנו, הוא לא מפסיק לרוץ. רץ בווסרמיל שבבאר שבע, ובקריית אליעזר עם מדים ירוקים, ואחר כך עם שיער מקוצץ, ואחר כך בסנטאנדר, באפטון פארק, באנפילד, בסטמפורד ברידג' ובאמירויות. לא מפסיק לרוץ קדימה, ואז לעבור את השוער, ואז לתת את הנשיקה הקטנה לטבעת. יוסי בניון הוא היום דמות שנויה במחלוקת - ואין לי טעם להתווכח עם זה. אבל בסופו של דבר, כשבוחנים את החדות מול השער ואת ה"גולריות" - הוא היה גולר בלתי נתפס, ושווה מקום ראשון - אם לא היה אחד שהיה כובש קילרי יותר ממנו.
במקום ה-1: אבי נמני (212 שערים בכל המסגרות)
גם נמני, כמו בניון, הוא אדם שמעורר רגשות מעורבים, בעיקר בגלל מה שהיה מחוץ למגרש. אבל אנחנו מדברים כאן על כדורגל, אז בוא נדבר עליו. ריצ'רד נילסן, מאמן הנבחרת לשעבר, פעם הסביר למה נמני מתופקד אצלו בנבחרת כחלוץ מרכזי - למרות שהיה ידוע לכולם שהוא קשר. הוא אמר עליו (בפרפראזה) שהוא הכי קר רוח ברחבה של היריב, אז כנראה שהוא מתאים להיות חלוץ. וזה מה שהיה לנמני - קרח בוורידים, ופחד גדול אצל היריבים שלו. מבין כל האנשים שנתתי כאן ברשימה, אם גדלתם בגיל המתאים, כנראה שנמני כשחקן יריב הכי הפחיד אתכם. ובצדק הפחיד - כי בדרך כלל, כשנחה עליו הרוח והכדור הגיע אליו במשבצת הנכונה, זה נגמר עם כדור ברשת. היכולת לגמור אותך בהינף בעיטה אחת - היא הדבר ששם את נמני במקום הראשון. ובתחום הזה, באמת, אין עוד מלבדו.