"הריקוד האחרון" יוצא לדרך ממש עוד מעט. כמעט שנתיים לאחר הרגע שבו חתם בהפועל באר שבע, קינגס קנגווה הולך להגיד שלום. הקשר הזמבי הנמרץ והמוכשר, שעבר במחלקת הנוער של המועדון, ינסה להיפרד ממנה עם ניצחון אחד אחרון - שיבטיח לב"ש עונה אירופית, רגע לפני שהוא פורש כנפיים ומנסה להגשים חלום בפנאתינייקוס.
אז איפה עומד קנגווה במבחן ההיסטוריה? שאלת השחקנים הזרים הגדולים ביותר היא אחד הוויכוחים הכי קשוחים שקיימים כאן. לכל אחד מאיתנו יש את הפרמטרים והדירוג שלו, ולכל אחד יש את הזר שנמצא אצלו עמוק בלב. ועדיין, החלטתי לשים את דעתי על השולחן - ולנסות לדרג את עשרת הזרים הגדולים ביותר שהיו כאן. ושיהיה לנו בהצלחה.
אז מה הקריטריונים? ניסינו לשלב בין הישגיות (כלומר תארים, בדגש על אליפויות), איכות מקצועית ואת הדבר החמקמק והמאוד סובייקטיבי שנקרא השפעה. מוזמנים להסכים (או לא) בטוקבקים.
ראויים לאזכור (ולא נכנסו לעשירייה): פדרו גלבאן, אישטוואן פישונט, אנריק סבוריט, דאגלס דה סילבה, מיגל ויטור, אנדז'יי קוביקה, סרגיי קלשצ'נקו, סרגיי טריטיאק, ניקיטה רוקאביצה, ניקולאי קודריצקי.
במקום ה-10: גוסטבו בוקולי (הפועל רמת גן, הכח רמת גן, מכבי אחי נצרת, מכבי חיפה)
היה קשה, אבל בסוף - הוא בעשירייה. בוקולי היה שד על הדשא - ואיש כובש מחוצה לו. שחקן שידע לשלב בין רוח לחימה ותפקוד הגנתי, לבין ברק וכיבוש שערים. הברזילאי אמנם פרץ בהפועל ר"ג, אבל את עיקר תהילתו חייב למכבי חיפה - אותה הוביל לארבע אליפויות, שתי זכיות בגביע הטוטו והופעה אחת בשלב הבתים של ליגת האלופות. יש לו גם זכייה אחת בתואר כדורגלן העונה (2005/06). איש וחיוך שלא יישכח לעולם.
במקום ה-9: קינגס קנגווה (הפועל באר שבע)
למען ההגינות ההיסטורית, צריך לומר - הסיפור של קנגווה הוא קצר מדי. הזמבי שיחק כאן בסך הכל שנתיים, וזכה רק באליפות אחת ובגביע אחד. אז למה בכל זאת הוא חלק מהעשירייה? בעיקר בגלל מבחן העין והדומיננטיות - אותה נוכחות אדירה, שהפכה אותו לשחקן שדי סחב ב"ש לא גדולה (הרבה פחות מוכשרת על הנייר מהשושלת הקודמת) לאליפות ולעוד כמעט-אליפות, ולשני גמרי גביע. ייתכן מאוד שאם היה נשאר כאן עוד כמה שנים, הוא היה מטפס הרבה יותר גבוה. מצד שני - אם הוא היה נשאר כאן כ"כ הרבה, כנראה שהוא לא היה קנגווה.
דומיננטיות אדירה (אלן שיבר)
במקום ה-8: טוני וואקמה (הפועל רעננה, הפועל באר שבע)
ועדיין - היה זר באר שבעי גדול יותר. וואקמה עולה על קנגווה - בעיקר בגלל שהסיפור שלו היה ארוך יותר. הילד מלאגוס שהחל לשחק ברומניה נחת כאן ב-2013 כשחקן חיזוק בהפועל רעננה הצנועה, אבל גם שם כבר הוכיח שיש לו ברגליים משהו אחר. כבר בינואר 2015 ב"ש רכשה אותו (וצירפה אותו רק בסוף העונה), והרכש הזה השתלם לה בענק. וואקמה הניגרי הוביל את ב"ש לשושלת פורצת דרך - והיה הכי טוב, בקבוצה עמוסה בכישרון (לצד בוזגלו, מליקסון, בן שהר וכמובן ברדה). זר שכל מי שראה אותו, לא יכול שלא להיזכר בעוצמה ובמהירות, שהובילו אותו לשליטה מוחלטת בליגה.
במקום ה-7: דרק בואטנג (בית"ר ירושלים)
אחד השמות שהרגישו הכי "גדולים על הליגה". זר כמו דרק בואטנג בכלל לא היה אמור להגיע לכאן - שחקן נבחרת גאנה, שלימים שיחק גם בבונדסליגה, בליגה הספרדית ובפרמייר ליג. הכסף הגדול של ארקדי גאידמק הביא אותו לבית"ר - והוא הפך בקבוצה הזו למנהיג, ולשחקן שפשוט אי אפשר לעצור. הוא שיחק כאן שנתיים וחצי, במהלכן בית"ר זכתה בשתי אליפויות ובדאבל היסטורי (2007/08). אבל מעל הכל, הוא היה מישהו שהפגין עליונות ופיזיות אדירה. אז למה רק מקום שביעי? רק מפאת קוצר הזמן.
במקום ה-6: סטפן שאלוי (בית"ר ירושלים, מכבי הרצליה)
למעט שם אחד שעוד יבוא - כנראה, החלוץ הטבעי הזר הכי גדול שהיה כאן. שאלוי הוא אגדה בית"רית - ושחקן ששינה את המועדון. הוא הגיע בקיץ 1994 לקבוצה נטולת אופק - אחרי עונה מאכזבת בירכתי הטבלה, ועם תחושה שהאליפות ההיא של 93' היא זיכרון רחוק. ושער אחרי שער, הוא הצליח להוביל אותה מאמצע הטבלה למקום רביעי, ומשם לשתי אליפויות אדירות ב-97 ו-98, כשהוא משחק בהן תפקיד מרכזי. רק תאונה היסטורית מנעה ממנו לפרוש במדי בית"ר - גדול הזרים הבית"ריים ללא ספק, ושחקן שהפך לגיבור של לא מעט אוהדים, גם אחרי הפרישה.
במקום ה-5: צ'ארון שרי (מכבי חיפה)
מכבי חיפה היא מועדון שידע הרבה שחקנים זרים גדולים - אבל לא סתם, לקשר ההולנדי הזה יש מקום מיוחד בלב של הקהל שראה אותו. שרי שילב בתוכו שלוש תכונות ענקיות - אחת היא ההישגיות; הוא הוביל את מכבי חיפה מתקופת השפל לשושלת של שלוש אליפויות, הופעה בשלב הבתים של ליגת האלופות (כולל שני שערים בבית עצמו - הזכור מכולם הוא כמובן נגד פ.ס.ז' הגדולה). השנייה היא האיכות - העובדה שכל נגיעה בכדור, כל שער הראו כאן משהו מרהיב; והשלישית היא המנהיגות, והעובדה שהוא הפך כזר לקפטן של המועדון. אגדה בירוק.
במקום ה-4: אלכסנדר אובארוב (מכבי תל אביב)
לא רק גדול הזרים המכביסטים, אלא אחד מגדולי המכביסטים בהא הידיעה. גדולתו של אובארוב מורכבת גם מהשוער הענק שהיה, גם מאורך הקריירה - כמעט עשור שלם במדים של הצהובים, וגם מהחיבור לישראל ולישראליות. כמו עוד שם שיגיע בהמשך, גם אובארוב הגיע לכאן כזר ברמה גבוהה, אבל התאקלם ובחר בישראל כביתו גם אחרי שפרש. אובארוב היה כאן תשע שנים, זכה עם מכבי ת"א בשלוש אליפויות ושני גביעי מדינה, אבל נשאר איש מועדון עד היום. דמות שקשה לספר את ההיסטוריה של מכבי ת"א בלעדיה.
בואטנג. מהגדולים שהיו פה (אלן שיבר)
במקום ה-3: וינסנט אניימה (בני יהודה, הפועל תל אביב, מכבי תל אביב)
שיר השחקן שלו כששיחק בהפועל תל אביב היה על הלחן של השיר "אגדת השמש והירח", שביצעו אתניקס וריטה. והוא אכן היה אגדה שבאה מכוכבי לכת אחרים. אניימה הוא זר מסוג "לא היה צריך להיות פה". שילוב של חוש סקאוטינג מטורף והמון מזל הנחית שוער ברמה אירופית גבוהה מאוד - דווקא בבני יהודה של ניצן שירזי ז"ל. והנכס הזה הפך לגיבור באדום, כולל בעונת דאבל ובעונה של העפלה לליגת האלופות, אבל גם כזה שידע לחזור למכבי ת"א - ולזכות גם איתה באליפות. איכות והישגיות ביותר מקבוצה אחת - מקנה לך מקום שלישי.
במקום ה-2: איגביני יעקובו (הפועל כפר סבא, מכבי חיפה)
גם זה אמנם סיפור קצר יחסית - יעקובו בסך הכל היה בישראל שלוש שנים וחצי. אבל בתקופה הקצרה הזו - הוא עשה המון. עונה אחת בהפועל כפר סבא כמושאל, ואז שלוש במכבי חיפה שהסתיימו עם שתי אליפויות (וכמעט שלוש), אבל בעיקר הופעה אחת בלתי נשכחת בליגת האלופות. יעקובו הוביל את מכבי חיפה לשלב הבתים - עם הצמד נגד שטורם גראץ במוקדמות, אבל בבית המוקדם עצמו חווה קמפיין אדיר - עם שלושער נגד אולימפיאקוס, פנדל מוצלח נגד מנצ'סטר יונייטד ושער נוסף נגד אולימפיאקוס ביוון. חמישה שערים בשלב הבתים זה משהו שלא נעשה עד אז לשחקן מקבוצה ישראלית. יעקובו היה שחקן שגם במבחן העין היה פשוט גדול על כולנו.
במקום הראשון: ג'ובאני רוסו (הפועל באר שבע, הפועל חיפה, בית"ר ירושלים, מכבי חיפה, מכבי תל אביב)
ובכל זאת, מקום ראשון יכול להיות רק לאיש אחד. "דון ג'ובאני" היה, בפשטות, הכדורגלן הזר הכי גדול שהיה כאן. נימוקים? נתחיל בזה שהוא הצליח להיות הישגי ביותר מקבוצה אחת - לקח גביע עם ב"ש (שעד 1997 לא זכתה בתואר משמעותי במשך 21 שנה), אליפות היסטורית עם הפועל חיפה ב-1999, עוד שתי אליפויות במכבי חיפה והעפלה היסטורית לליגת האלופות. הוא עשה המון דברים בפעם הראשונה - וגם לזה יש המון ערך.
אבל לצד כל זה, היה גם את מבחן העין - רוסו, בשיאו, שלט כאן בליגה כמו שאף זר אחר לא עשה. הוא היה מהיר יותר, חד יותר, כבש שערים בצרורות והיה פשוט כוכב. וזה עוד בלי לדבר על האפקט מחוץ למגרש - על החיבור לישראליות ועל המשיכה שעורר בקהל (משני המינים). הכי חו"ל והכי ישראלי, הכי סחבק והכי מקצוען, הכי מחויך והכי אכזרי - הכי והכי והכי. הטוב ביותר.