בגיל 31, דור פרץ מגיע לקיץ 2026 בידיעה שזוהי צומת דרכים - אולי אחרונה - בקריירה שלו. מכביסט אחר, ערן זהבי, אמר פעם שהשאלה איפה לסיים קריירה היא השאלה "איפה למות" (מטאפורית) - באיזה מדים אתה תיזכר בהיסטוריה ככאלה שבהם אמרת שלום אחרון לכדורגל. ואמנם יש גם אופציות אחרות - מכבי חיפה, אולי עוד סיבוב בחו"ל, אבל נדמה לפי כל הדיווחים שהצומת הסופית היא בין שני מועדונים בצהוב. הישארות במכבי תל אביב, או מעבר גדול לבית"ר ירושלים.
גילוי נאות: כותב שורות אלה הוא אוהד בית"ר ירושלים. אבל גם אם הרצון שלי ברור, הפעם המטרה שלי היא לשים אותו בצד - ולדבר רק על טובת הקריירה של פרץ. מה צריך להיות הצעד הטבעי בקריירה שלו - הישארות באיזור הנוחות התל אביבי, או מעבר להר הגעש בטדי, כדי ללכת על כל הקופה? "ונשאלת השאלה" חוזרת להופעת פגרה נדירה - על העתיד של הקפטן ומלך השערים.
להישאר במכבי ת"א: אין כמו הבית
בסופו של דבר, זו הבחירה הטבעית ביותר. דור פרץ הוא יציר כפיה של מכבי תל אביב, הוא צמח בזכות המועדון הזה - ובמדיו הוא בהחלט ראוי גם לפרוש ולסגור מעגל. אבל מעבר לרומנטיקה, גם ברמה התועלתנית - זו בחירה טובה בהחלט. זו תהיה ההזדמנות שלו להשלים את המסלול שלו כאגדה צהובה - עם אליפות שרשומה על שמו כמנהיג הקבוצה.
בשתי האליפויות הראשונות של פרץ במכבי ת"א, מי שנחשבה לדמות הדומיננטית היה ולאדן איביץ'. בשתי האליפויות האחרונות, מי שתפס את הפוקוס לטוב ולרע היה ערן זהבי (וגם קצת מילסון או פטאצ'י). לכל ברור, שאם מכבי ת"א תהיה אלופה בעונה הבאה - כבר אי אפשר יהיה להסתכל על אף אחד אחר. זו תהיה אליפות של דור פרץ, הקפטן והמנהיג האחרון שנשאר - ומסמל את הווינריות במועדון.
ויש עוד מעגל שיכול להיסגר עם הבחירה להישאר במכבי ת"א. הדרך של דור פרץ אמנם נראית היום, בסוף הדרך ואחרי הפלייאוף המצוין, די מוצלחת - אבל לא תמיד היתה כזו. אפילו בעונה שעברה, היו רגעים רבים שבהם פרץ נראה כמי שלא מספיק חזק כדי להנהיג את מכבי ת"א. עכשיו, יש בפניו הזדמנות אדירה לתקן - ולמחוק כל ספק קטן שהיה לגביו, כאגדת מכבי תל אביב.
יכול לטפס בסולם האגדות של מכבי ת“א (אלן שיבר)
ללכת לבית"ר ירושלים: לצאת מאיזור הנוחות
בחירה באופציה הירושלמית היא, כמובן, האופציה הפחות סבירה. ובכל זאת, קיימים טיעונים סבירים ביותר למה בכל זאת לבחור במועדון עם המנורה. ראשית, יש תקדימים - כמעט כל השחקנים הגדולים בהיסטוריית הכדורגל הישראלי (שלא יצאו לחו"ל, בחרו בשלב מסוים באופציית בית"ר. אלון מזרחי וטל בנין, ראובן עטר וגם אייקון מכביסטי דוגמת אבי נמני. יש משהו בבית"ר שמאפשר לשחקנים גדולים לחוות מועדון מיוחד, עם קהל גדול, משהו שכל שחקן היה רוצה לחוות פעם אחת.
וחוץ מזה, יש לו פרוספקט נהדר בדמות בית"ר. ברור שהאטרקטיביות ירדה ברמה מסוימת עם סאגת אלמוג כהן והעזיבה של ברק יצחקי, אבל בבית"ר ירושלים ממתינה קבוצה שייתכן ויש בה את המרכיבים של אליפות. בהנחה שהיא שומרת על היסודות של הסגל שלה - עומר אצילי, ירדן שועה, לוקה גדראני, קרבאלי ובוריס אינו - זו קבוצה שיכולה להיות פייבוריטית לכתר בשנה הבאה, ופרץ אף עשוי להיות "התוסף לדלק" של הירושלמים בדרך לאליפות ראשונה אחרי 19 שנה. וזה הישג שיציב את פרץ כאגדת כדורגל ישראלי, ולא רק אגדה של מועדון.
וכשמחברים לזה את ההצעה הנמוכה יחסית שהוא קיבל ממכבי ת"א, וההזדמנות הכמעט אחרונה לחשוב כלכלית - ייתכן שדווקא בית"ר יכולה להיות, גם בהיבט הזה, הקלף האחרון שהוא שולף מהכיס. אליפות שישית בקריירה עם הבית"רים (אולי אפילו שושלת צהובה-שחורה) זו הזדמנות לעשות משהו שלא נעשה קודם - ובכך להגדיל את דמותו בראי ההיסטוריה.
או שיקבל החלטה בלתי צפויה (אלן שיבר)