בית"ר ירושלים, כידוע, היא המועדון הרגשי ביותר בישראל. יש מועדונים חזקים יותר, יש מועדונים חלשים יותר - אבל אין מועדון שבו האמוציות, לאורך כל השנים, תפסו מעמד כל כך חזק. ובגלל האש הבוערת הזאת, כשבית"ר הצליחה - תמיד היו בה דמויות שהצליחו לאזן את האמוציות והרגש עם קור רוח ואיזון נפשי.
בדיוק כמו שמקצועית, הרוח ההתקפית והיצרית שיש בבית"ר היתה צריכה להתאזן עם חוליית הגנה חזקה (וזה עובר מסרגיי טריטיאק של שנות התשעים, דרך שמעון גרשון ואריק בנאדו של תקופת גאידמק ועד לוקה גדראני) - בית"ר היתה חייבת איזון ברמת קבלת ההחלטות. וזה מה שבלט, בעיניי, יותר מכל בשנה האחרונה.
בית"ר הצליחה בעונה החולפת כי היא הצליחה מצד אחד לשמר את הניצוץ - זה שבא דרך הרגליים של ירדן שועה, הפרנצ'ייז פלייר של המועדון; ולשלב אותו עם קור רוח ועצבים של ברזל. ע"ע גדראני. וגם ניהולית, היא פשוט ידעה לעשות את הדברים הנכונים - בשקט, בלי בלגן ובלי תזזית תקשורתית שהיתה מנת חלקה בעבר.
המינוי של יצחקי ואלמוג כהן, אחרי הפרידה הסוערת מיוסי אבוקסיס, היה צעד כזה. ההחתמה של אצילי. המהלך להבאת גדראני בזמן ולא באיחור של שלושה חודשים. וגם חלון ינואר האחרון של בית"ר - הרגע שבו אברמוב החליט ללכת בכל הכוח על האליפות, להביא את נאנא אנטווי, בוריס אינו וחסונד גונסאלס ולשדרג את הקיים (החלטה שהוכיחה את עצמה לכל הדעות).
ולדעתי, זו הבעיה עם המהלך שנפל על כל הכדורגל הישראלי אמש לפנות ערב. המוב של הפרידה מברק יצחקי והצנחתו של אלמוג כהן מעמדת המנהל המקצועי ישירות לקווים מרגישה, לפחות כלפי חוץ, כמהלך שהוא הכל חוץ מרציונלי. שהוא מאוד בית"ר הישנה, ופחות מה שבית"ר לפחות ניסתה לשדר מאז שכהן ויצחקי נכנסו למערכת, אי שם בפברואר 2024.
אבל בעניין הזה, צריך לתת לעשן הנפשי להתפזר. בסופו של דבר, כשמתבוננים בהחלטה באופן קר ומנותק מהרגש (שבהחלט כואב, כאוהדים, את הפרידה מאייקון כמו יצחקי) - זו בערך ההחלטה היחידה שניתן היה לקבל. בהינתן העובדה שברק יצחקי לא רצה להמשיך בבית"ר (אחרת כל הסאגה היתה נפתרת כליל; הפערים, על פניו, לא נראים עד כדי כך גדולים), ובהתחשב במצבת המאמנים הבכירים הקיימת (קוז'וך ממשיך בב"ש, בכר ממשיך בחיפה, עומר פרץ נשאר בהפועל פ"ת) - למערכת של בית"ר היו בעצם שתי ברירות.
האחת היא לנסות ולהמר, א-לה מכבי חיפה של העונה שעברה עם דייגו פלורס - ראינו איך זה נגמר; והשנייה, היא בעצם לקחת הימור על המערכת עצמה. אם תרצו, על משקל ההחלטה של מכבי חיפה בקיץ 2023 למנות את מסאי דגו במקומו של ברק בכר. אלמוג כהן הוא כמובן לא דגו, ברמת הערך שלו בתוך המערכת הבית"רית (למעשה, הוא היה ונשאר הדמות המקצועית החזקה ביותר) - אבל המהלכים דומים ברמת הריסקיות שלהם. בידיעה הברורה שזה כמעט צל"ש או טר"ש - אם זה עובד, אברמוב וכהן יוצאים גאוני הדור; אם זה לא עובד, זה כנראה ייגמר בצורה די מביכה לכולם.
עם זאת, צריך גם קצת להרגיע את אותו "קופיום" (מנגנון התמודדות נפשית, אם לתרגם ממונחי האינטרנט של ימינו) שמנסה להסביר - בדיעבד - שיצחקי לא היה דמות משמעותית, וגם ככה כהן היה האיש החזק. כהן אולי היה מנהיג המערכת ברמה המקצועית, אבל לברק יצחקי היתה ונשארה השפעה גדולה על התפקוד של המועדון. הן ברמה הנקודתית - היכולת שלו להגיב במהלך משחקים, לבצע חילופים נכונים ולהוציא מקסימום מהשחקנים שלו; אבל גם ברמה החיצונית - הוא היה הפרצוף של בית"ר כלפי חוץ, ברגעים טובים וטובים פחות, ועשה את העבודה הזאת בצורה נפלאה.
כך שללא ספק, בית"ר איבדה אמש איש מקצוע מאוד משמעותי - ואגדת מועדון, שידעה לרכך לא מעט רגעים קשים בגלל הכריזמה והחיבור עם הקהל. זהו לא מהלך של מה בכך. בדיעבד, מאוד יכול להיות שהמוב של 31 במאי, 2026, ייזכר כשלב קריטי בהתפתחות של בית"ר ירושלים - בין אם לטובה, כלומר עוד מדרגה שבית"ר מטפסת אליה בדרך להיות מועדון על בכדורגל שלנו; או לרעה, הרגע שבו מתברר שהשנתיים האחרונות היו סוג של אשליה - ובית"ר חוזרת "למקומה הטבעי" בעשורים האחרונים, כמועדון אמצע שבסה"כ נהנה מתקופת שיא רגעית.
אבל לא רק בית"ר הימרה, אלא גם ברק יצחקי. המאמן מאשקלון החליט, בפשטות, להמר על עצמו - הוא אחרי עונת שיא בקריירה הקצרה שלו כמאמן, עונה שבה על אף חוסר ניסיון מסוים הוא הצליח להריץ קבוצה עד מצב של כמעט אליפות, ועכשיו הוא מנסה לממש את זה - להשיג חוזה משמעותי יותר בקבוצה אחרת, אולי גדולה יותר, ולהשתדרג לרמה של מאמן על בכדורגל שלנו.
האם זה יעבוד? אני מודה שאני בתחושה שהחיבור בין יצחקי ובית"ר היה טוב מאוד לשני הצדדים - יצחקי היה האיש הנכון עבור בית"ר, אבל זה נכון גם הפוך. בית"ר, בסופו של דבר, לקחה את יצחקי כשהוא היה פרשן, ואחרי קדנציה לא טובה כסוג של מנהל מקצועי במכבי תל אביב, והצליחה בעזרת החיבור עם הקהל ועם סגל שחקנים יוצא דופן להביא את המאמן לעמדת השיא שאותה הוא מבקש למנף. יכול מאוד להיות שבתחנה הבאה, בין אם היא תהיה בארץ או בחו"ל, הוא לא יזכה לאותה תמיכה שהיתה לו.
כדי לייצר מהלך כזה, גם המועדון וגם הפרסונות שבתוכו צריכות ערימות של ביטחון עצמי. אלמוג כהן ובית"ר בעצם מנסים לשדר - ההצלחה של יצחקי היתה בגללנו, ולא כל כך בגללו. דהיינו, אנחנו נוכל להצליח באותה רמה (ואולי אפילו יותר) אם נאמין ב"מעטפת" - כלומר, במשה אוחיון, באברמוב, ביכולת המקצועית והניהולית של אלמוג כהן. אם הם יקבלו את הכלים שיצחקי קיבל, הם יצליחו באותה מידה. יצחקי מאמין בהפך הגמור - אני זה שייצר את ההצלחה, והפך את המערכת של בית"ר לכל כך גדולה. ולכן, כשאני אהיה במקום הבא - אני אביא את אותה הצלחה. עד כמה הביטחון העצמי מוצדק? רק הזמן יגיד.
ושאלת המפתח הבאה - אחרי שההחלטה התקבלה, תהיה בניית הסגל, ובעיקר השאלה עד כמה יצליחו לשמר את מה שנבנה במועדון. אם נשתמש במטאפורת מסאי דגו, אז מכבי חיפה של קיץ 2023, אחרי ההצלחה הפנומנלית, לא רק נפרדה מבכר - אלא גם משורה של שחקני מפתח שעזבו באותו קיץ (נטע לביא, עומר אצילי, מוחמד אבו פאני) וערערו את היסודות שעליהם נבנתה ההצלחה. כדי שההימור הזה יצליח, ברק אברמוב יצטרך לעשות משהו שהוא לא רגיל אליו - והוא לעלות מדרגה גם כלכלית. לשלם יותר כדי לשמור על הלביא והאבו פאני של בית"ר 2026 - כדי שהמהלך של כהן יתברר כהצלחה, ולא ככישלון.
כפי שנאמר כאן בטור סיכום העונה, בית"ר הגיעה בקיץ שעבר בלי ציפיות אמיתיות להצלחה. העונה הזאת כיילה מחדש את כל האטמוספירה סביב המועדון - והשינוי הדרמטי רק מגביר את הלחץ. הצלחת המהלך תלויה בשאלה עד כמה בית"ר תוכל לעמוד בלחץ הזה ולתפקד. זה מה שיקבע איך נזכור את היום הזה - כמהלך גאוני של מועדון שחוזר לימיו הגדולים, או עוד פארסה שמצטרפת לשרשרת רגעי ה"וואט דה פאק" בהיסטוריה האמוציונלית של בית"ר ירושלים.