(סיכום השבת מוגש בחסות נועם בתן ו"מישל", השיר שייצג אותנו אמש באירוויזיון)
1. בית"ר - משוגעת גדולה. בכדורגל בכלל, ובטח בתצורתו הישראלית, יש רצון מאוד גדול בשורה התחתונה. כל מתבונני הכדורגל, בסופו של דבר, מחפשים סטייטמנט - הצהרה, משהו חד וברור שאותו אפשר לקבוע בנחרצות. אבל לפעמים, המציאות הרבה פחות נחרצת - קחו למשל את מאבק האליפות. התחושה היא שכל סביבת הכדורגל רק מחכה לשים סוף למאבק - לסגור את הסיפור, ולתת את הצלחת להפועל ב"ש.
אחרי הניצחון שלהם על מכבי חיפה, ואחרי התיקו שלהם בטדי, ובסוף גם אחרי הניצחון שלהם בשישי מול הפועל ת"א - כולם כבר תפרו את החליפות וקשרו את הכתרים וסגרו את הסיפור. הגענו לסוף הסרט - ורק לבית"ר ירושלים אף אחד לא הודיע. היא, משוגעת שכמוה, מסרבת להיכנע וליישר קו - ונשארת בחיים, לפחות עד שסטטיסטית המשימה של האליפות תהיה בלתי אפשרית.
וכשמדברים על הקאמבקים הגדולים של בית"ר, אולי כדי לייחס את זה פחות למזל - ויותר למי שגורם לזה לקרות. לברק יצחקי. יצחקי הוא לא מאמן מושלם, וכמובן שהוא עושה טעויות - אבל בסופו של דבר, בדבר אחד הוא מתעלה (בעיניי) על כל מאמני הליגה, והיא היכולת שלו להסתגל לשינויים ולהגיב אליהם.
לא תמיד הלוגיקה של יצחקי תהיה מובנת לנו, כמתבוננים מהצד - אבל כנראה שהוא מבין משהו שאנחנו לא. גם ההחלטות שלו להוציא את הכוכבים שלו - נראות לנו מוזר בהתחלה, אבל בסוף משתלמות. אמש, נגד מכבי ת"א - הוא הכניס למשחק את דור מיכה, את גונסאלס ואת טימוטי מוזי. מיכה (שזוכה לתת ייצוג) שינה את המשחק, גונסאלס בישל ומוזי הבקיע את שער הניצחון. וכאלה מקרים ראינו לאורך כל העונה. מה שמהווה שיעור קטן בצניעות עבור כולנו. אולי, בסוף, עם כל החוכמה שלכאורה יש לנו - יצחקי עוד ייצא החכם מכולם.
2. ב"ש - אני קם ונופל. עוד לפני הטוויסט הנוסף שקיבלנו אתמול, שלשום ראינו את הפועל באר שבע בעוד מפגן של ווינריות. גם הפעם, לא ממש הלך לה - היא נאבקה, וניסתה, ודי העלתה חרס בניסיונות ההתקפיים. ואז, משום מקום, הגיע הגיבור הלא צפוי שלה. מירכתי הסגל, משולי הספסל, הוא שלף את הגופייה מספר 13 שהפך לגלימת סופרמן. אופיר דוידזאדה. אופיר פאקינג דוידזאדה.
קוז`וך. קיבל שער ניצחון ממקום לא צפוי (אלן שיבר)
ואם הגורל הולך לתת את הכתר להפועל ב"ש (ולא צריך לחכות עוד זמן רב עד שנדע) - זה סיפור שחייב להיספר, כמו שאומרים בפודקאסטים. הסיפור של דוידזאדה, ילד של הפועל ב"ש למי ששכח, שכמו דן ביטון הסתובב בערך בכל הגלקסיה - עד שנחת שוב בקבוצת נעוריו, בשביל הרגע הזה. הוא היה בגנט והוא היה במכבי תל אביב (אפילו הפך לסוג של שחקן מזוהה), בדרך אפילו שרף כמה גשרים מול הקהל של ב"ש, רק כדי שבטוויסט של ההיסטוריה, הוא יחזור בדיוק לרגע הזה, שהכדור מונח לו על הרגל.
לדוידזאדה יש בסך הכל תשעה שערים בקריירה (ב-466 הופעות, שהם מעל 35 אלף דקות משחק). שישה במכבי תל אביב, ורק שלושה בהפועל באר שבע. שניים מהם הגיעו העונה, ואחד מהם היה הרגע המסעיר שלו בבלומפילד. עם כל הקנגוואות והזלאטנוביצ'ים והאליאל פרצים שסביבו, יד הגורל - או הרגל שלו ליתר דיוק - שמה דווקא אותו בנקודה הזאת. מול השער, ב-0:0, כשכלום לא הולך. הלדר לופס, שהיה המגן הראשון, כבר לא שם. הכל מונח לרגליים של דוידזאדה, דווקא הוא, כדי להביא את הצלחת הזאת לב"ש. ויכול להיות שברגע קטן בבלומפילד, הוא עשה את זה.
3. מכבי ת"א - ואולי בסוף עוד יהיה לנו טוב. אם למישהו עוד היו הזיות על איזה מהפך מטורף ובלתי צפוי, הסיכויים לקאמבק שכזה נגוזו סופית עם הניצחון של הפועל ב"ש בשישי. ואולי זה טוב - כי מכבי ת"א יכולה, בשקט, לסכם את העונה הזאת שבה היא איבדה את תואר האליפות אחרי שנתיים. זו לא היתה עונה טובה של מכבי ת"א, בשום צורה: זו עונה שבה היא ספגה תבוסות כואבות, הוציאה רק נקודה מ-12 מבית"ר, הפסידה בדרבי אחרי 12 שנה, חטפה ארבע מקבוצה חלשה במיוחד של מכבי חיפה.
וברור שמכבי ת"א תצטרך ללכת לקיץ של שינויים - חלק מהם כפויים (רביבו עוזב?), וחלק מהם מן הסתם יקרו מרצונה. אבל החדשות הטובות הן שלגבי חלק מהרצון - הפלייאוף גם נתן לה פרופורציה טובה למה שהיא שווה באמת. והאמת היא שהיא לא צריכה לשנות הרבה מדי. יש למכבי ת"א בסגל יסודות בריאים - יש לה שוער לשנים בדמות אופק מליקה, יש לה שני בלמים בכלל לא רעים בדמות קמארה ואסנטה, יש לה את עידו שחר שהוכיח את עצמו כנכס - וכגולר, ויש לה דמות כמו דור פרץ שהוכיחה שאפשר לבנות סביבה.
מכאן, המנהל המקצועי החדש (מי שזה לא יהיה) יצטרך לעשות את הפיין טיונינג - להשאיר את פרץ (המשימה הכי חשובה), לממש את האופציה על אמיר סהיטי, לצרף מגן שמאלי - כנראה - במקום רביבו ובעיקר למלא את הוואקום שנוצר בהתקפה. אבל מכבי ת"א מסיימת את העונה הזאת אמנם בלי אליפות, אבל עם ידיעה שיש לה מספיק על מה להתבסס קדימה. בזמן שמכבי חיפה תצטרך רמונט כולל (ויקר), ויכול להיות שב"ש ובית"ר יאבדו בקיץ שחקני מפתח (קנגוואה? שועה?) - היא צריכה קוסמטיקה. כמה טאצ'ים ואפשר להסתער שוב על האליפות בעונה הבאה.
המנצח: טימוטי מוזי. הגיבור הבלתי מושר של העונה הבית"רית הזאת - כי כולם יזכרו ממנה את הקסם של שועה, ואת הווינריות של אצילי, ואת העוצמות של גדראני, אבל בסוף כל משפט שאתם אומרים על בית"ר מחכה מוזי. האיש שהביא לבית"ר שבע נקודות קריטיות במו רגליו: שלוש נגד הפועל פ"ת (עם שלושער ובישול בעשרה שחקנים), שער שוויון סופר חשוב בטרנר נגד הפועל ב"ש (למי ששכח, המאבק יכול היה להסתיים כבר אז), ואת שער הניצחון אתמול - שהשאיר אותה במאבק. מוזי הוא לא היהלום הכי נוצץ בסגל הזה, אבל אם זה ייגמר בהצלחה - הוא סלל את הדרך אליה. בשקט.
מוזי. תמיד שם (אלן שיבר)
המפסידה: מכבי חיפה. טכנית היא אמנם לא הפסידה, אבל המשחק שלה אתמול בסמי עופר המחיש כמה היא באמת המפסידה הגדולה של העונה. וזה אפילו לא קשור לכדורגל, כי בתכל'ס - למי אכפת ממנו כבר? אלא למה שהתרחש ביציעים. לא רק מיעוט הקהל היחסי, אלא בעיקר האווירה המרירה והצינית (כולל כמה שלטים משעשעים) מהאוהדים שכן באו. הקהל של מכבי חיפה הוא לא קליינט קל לפעמים, אבל דבר אחד תמיד היתה לו - וזו אמונה. הוא הגיע בהמוניו גם בתקופות מחורבנות ממש של המועדון (באופן יחסי). ואם הוא מתחיל לפקפק בקבוצה שלו ובמי שמנהל אותה, זה כנראה סימן האזהרה הכי מובהק כלפי יעקב שחר.
המספר החזק: 0. כי כולנו דיברנו במשך המון זמן על המבצר האדום של הפועל תל אביב (שבאמת שמרה על מאזן ביתי די נהדר עד הפלייאוף) - אבל יש קבוצה שהמבצר שלה עומד. וגם היא באדום. אחרי שהפועל ת"א הפסידה לבית"ר וב"ש, הקבוצה היחידה בליגה שעדיין לא הפסידה בבית היא הפועל באר שבע. 11 ניצחונות וחמש תוצאות תיקו ב-16 משחקי ליגה שהתקיימו העונה בטרנר. והחדשות הכי טובות מבחינת ב"ש? שני משחקי ההכרעה שיפרידו בינה לבין זכייה בכתר - יהיו בבית שלה. קשה לחשוב על תנאים אידיאליים יותר לזכייה, מאלה שהיא מקבלת באמצע מאי 2026.
השם החם: אמיר סהיטי. לא הרבה מספרים, אבל כן אחד האתגרים המשמעותיים של מכבי ת"א לקראת הקיץ. סהיטי הוא בינגו - והוא אחר בנוף הזרים שמכבי ת"א מביאה. הוא לא פרוספקט צעיר שמגיע משום מקום והמטרה היא לבנות אותו הלאה - ע"ע מילסון/פטאצ'י/מה שרצו לראות מאנדרדה. סהיטי בן 27, עם רזומה מאחוריו. הוא שחקן שבא למכבי ת"א בשביל לתת עבודה - והוא נותן אותה. יהיה למכבי ת"א אתגר לא פשוט לשמור אותו בקיץ, אבל אם היא רוצה באמת להחזיר לעצמה את האליפות - זה מקום נהדר להתחיל בו את תהליך הבנייה מחדש.
שער השבת: עומר אצילי (בית"ר ירושלים נגד מכבי ת"א). לא השער הכי מרשים, אבל עוד רגע שאם נשחזר - יכול להיות שנחזור אליו כמפנה. כי כשהשעון הראה 59:23 דקות, ואצילי קיבל את מסירת העומק האו-מיי-גאד הזאת מירדן שועה, בית"ר היתה כמעט סופית בחוץ. על הקרשים. מדממת מהגבה, עם פנס גדול בעין, תקועה בפינה של הזירה ושותה איזה בקבוק מים חצי ריק. במינוס חמש מול ב"ש הווינרית, ובפיגור מול מכבי ת"א. ואז הגיעו שני הסטארים שלה, והצליחו לייצר רגע אחד של קסם - שהחזיר אותם לחיים. פס עומק גדול של שועה, סיומת אדירה של אצילי. וכך, שני הסטארים שלא תמיד מביאים את שיא היכולת שלהם, כשהם גמורים וסחוטים ממרתון מטורף - נתנו לה ברגע אחד את זריקת המרץ הדרושה כדי לנצח.
אל תשכחו את: טבריה. והדיסוננס. עירוני טבריה נשארה השבוע רשמית עוד עונה בליגת העל, אחרי שהורידו לה שמונה נקודות. אם נתנתק לרגע מהנסיבות - זה סיפור ווינרי אדיר, על קבוצה חזקה שספגה מכה חיצונית, ולמרות הכל הצליחה להתאושש ממנה. אבל האמת היא שאי אפשר להתנתק מהנסיבות - טבריה היא פרויקט כדורגל נהדר, שנבנה בחטא ובניגוד לחוקים (לפחות לפי חוקי ההתאחדות לכדורגל). נורא רציתי להתאהב בטבריה הזאת - הקטנטנה, הצנועה, שנתנה בראש לקבוצות גדולות ועשירות ממנה. אבל אז אתה נזכר מאיפה באו כל השחקנים האלה, וחוזר לך הדיסוננס. להתראות בעונה הבאה, ובמינוס שיבוא איתה.