נתחיל מהנחת יסוד אחת ברורה: כל ניתוח כדורגלני/אנליטי/לבורנטי שתראו על הפלייאוף העליון של עונת 2025/26, צריך לבוא תחת ההבנה ששתי המתחרות על האליפות - להלן, בית"ר ירושלים והפועל באר שבע - גמורות מעייפות. שתיהן גמרו את המשחקים שלהם, מול הפועל תל אביב ומכבי חיפה (בהתאמה), עם הלשון בחוץ - וניצחו ביכולת מאוד לא טובה.
וקשה מאוד לבוא אליהן בטענות - שתי הקבוצות האלה (בוודאי בית"ר, אבל גם לא ב"ש) לא נבנו, או חלמו להתמודד, למרתון של משחק כל שלושה ימים במשך חודש. זה לא משהו שהכדורגל הישראלי ערוך אליו (גם מכבי תל אביב של השנה, עם כל ניסיונה המצטבר, התקשתה להתמודד עם שני משחקים בשבוע - ע"ע כל הנקודות שהיא איבדה בליגה אחרי שחזרה מהליגה האירופית).
ולפיכך, אפשר בהחלט לראות באופק את נקודת השבירה של שתיהן. ייתכן שהיא תבוא דרך אובדן נקודות (וכל חצי החלקה במירוץ הזה תהיה קריטית), וייתכן שאפילו דרך פציעה של שחקן מפתח, שתבוא כתוצאה מהשחיקה הזאת - ויכולה לטרוף את כל הקלפים. יותר מכל "מגה זורד" של אחת מהן, שועה ואצילי או ונטורה וקנגוואה - העומס, והיכולת להתמודד איתו, יהיה הפקטור מספר אחת בהכרעת האלופה לעונת 2025/26.
ובמובן הזה, בזהירות המתבקשת אפשר לסמן את השבת הקרובה כסוג של הזדמנות של שתי הקבוצות לנשום קצת אוויר. מכבי חיפה והפועל פ"ת, שתי היריבות של בית"ר וב"ש בסוף השבוע, הן יחסית (והדגש הוא על המילה "יחסית") יריבות נוחות - כאלה שסיימו את העונה זה מכבר, ואפשר יהיה "לאוורר" את הסגל. לתת לשחקני משנה לצבור דקות, להשתמש בסגל הרחב.
כך, למשל, הצהוב התשיעי שספג לוקה גדראני (ויגרום לו להיעדר נגד מכבי חיפה) לכאורה היה אמור להיות בשורה שלילית - אבל אפשר להניח שאי שם בקצה המוח שלו, ברק יצחקי חייך. אמנם לא יהיה פשוט לשחק נגד חיפה עם אחד הבלמים המחליפים (שהם פחותים ברמתם לעומת הלוקה), אבל בראייה ארוכת טווח - השבוע שבו בית"ר תוכל להכשיר את גדראני לקראת משחק המשחקים נגד הפועל ב"ש בטדי בשלישי הבא, הוא ברכה מול העייפות שמסביב.
גדראני הוכיח אמש בבלומפילד כמה הוא נכס אסטרטגי עבור בית"ר. כמו כל הקבוצה, גם לו היה משחק הרבה פחות טוב מהרגיל (תוצאה ברורה של השחיקה) - אבל שחקנים גדולים יודעים להתעלות גם על העייפות ולהביא את עצמם. וברגע אחד מרהיב, כמו ההצלה הזו מהקו מול הבעיטה של טוריאל, גדראני הגיע. הוא היה שם ברגע הזה, כמו שירדן שועה היה במשחק נגד מכבי ת"א - וזאת ההמחשה לבלם שהוא מנהיג, שמסוגל להציל אותה מהטעויות של עצמה.
וגיבור נוסף הוא ג'ונבוסקו קאלו - מקרה קלאסי שבו המזל הולך עם הטובים. קאלו היה צריך לנצח את המשחק הזה, פשוט כי הגיע לו - כי קאלו, מול כל המזלזלים, הוריד את הראש והמשיך לעבוד. ובפלייאוף הזה אנחנו רואים כמה ההחתמה, שבקיץ די זלזלו בה, מוכיחה את עצמה.
החלוץ הניגרי לא רק כובש שמונה שערים ומבשל עוד ארבעה העונה בליגה, אלא לא מפסיק להיות שם. בחטיפות הקטנות, בבניית מהלכים - הוא המציא את עצמו מחדש כשחקן כנף, ועושה את זה פשוט נהדר. את שער הניצחון הזה, שיככב עוד שנים בדברי ימי היריבות הגדולה בין בית"ר להפועל, הוא הרוויח - כמו שאמרו פעם ב"תהילה" - עם המון זיעה.
קשה להגיד שבית"ר היתה טובה במשחק הזה - בדקות הסיום, היא בעיקר התפללה לשריקה המכריעה, ונזקקה לנס של ממש כדי לצאת עם הנקודות. אבל חשוב לזכור שגם העונה וגם היסטורית, משחקים מול הפועל ת"א הם תמיד כחוט השערה - גם הניצחון הקודם של בית"ר על הפועל היה כזה, בטח הניצחון של הפועל עם הגול ההוא של עמרי אלטמן בדקה ה-98.
אלה שתי קבוצות שמאתגרות אחת את השנייה כל העונה - וההכרעה ביניהן יכולה להיות רק על הקשקש. והדבר הכי מדהים - המפגש הבא ביניהן, יהיה במחזור האחרון של העונה. נראה לי שברק יצחקי ואליניב ברדה מתפללים שלא יהיה להם על מה לשחק בשלב הזה - כי אחרת, צמד המילים "חרבו דרבו" לא מתקרב למה שיקרה בפרק הבא של היריבות הכי גדולה בכדורגל הישראלי.