1.בית"ר. אחרי שמשחק עבר, בדרך כלל יש נטייה להוריד מהמשמעות שלו. הקלישאה מספר אחת של מאמני כדורגל היא "אם לא ננצח בשבוע הבא את.... לא עשינו כלום". זה טיבו של הספורט - העובדה שתמיד יש את הדבר הבא. הדקה הבאה, המשחק הבא, העונה הבאה. זה נכון שבעתיים לפלייאוף העליון הנוכחי, שכתוצאה של אילוץ ואריות שואגים, מאלץ אותך למרתון בלתי נתפס של משחק כל שלושה ימים - ורכבת שדים רגשית לכל מי שמעורב במירוץ הזה (וגם למי שלכאורה עומדים מהצד).
אבל למרות שהפער הוא לכאורה רק נקודה, המשחק של בית"ר מול מכבי תל אביב היה משמעותי. מאוד. זה היה משחק פיבוטלי לשני הכיוונים - אם מכבי ת"א מנצחת, היא רשמית חוזרת למאבק האליפות ומבלגנת את המירוץ שהוא מלכתחילה "חרבו דרבו". אם בית"ר מפסידה היא מאבדת את הפסגה וחוטפת מכה מנטלית לא פשוטה. אבל אם בית"ר מנצחת (מה שאכן קרה), היא גם מוציאה את מכבי ת"א (מעשית) מהמאבק וגם שומרת על המקום הראשון. בית"ר עלתה למשחק לחוץ מאין כמוהו, ויצאה ממנו עם קונצרט.
המנצח על הקונצרט הזה הוא ירדן שועה. הנה הגדרה שאולי תישמע מפוצצת: ירדן שועה כותב מחדש את המושג "ווינר". בד"כ, כשאנחנו חושבים על ווינרים יש לזה משמעות בינארית - האם זכית בתארים או לא זכית. ולשועה, לכאורה, אין קבלות מוחשיות - בגיל 26, יש לו בסך הכל שני תארים, גביע המדינה וגביע הטוטו עם בית"ר. עדיין אין לו אליפות (ולכן העונה הזאת כ"כ משמעותית עבורו). ובכל זאת, ההופעה שלו אמש בטדי - מעבר לגאוניות שלו - היתה הופעה של ווינר. במעשים, ולא בשורה התחתונה.
כי אחרי השער שמכבי ת"א כבשה בדקה השישית - כל אוהד כדורגל ישראלי ידע את התסריט. הנה מכבי כובשת ראשונה, בית"ר משתנקת מגודל המעמד והלחץ והקהל, דור פרץ שם את השני ומכבי ת"א מתחילה את הקאמבק הגדול. אבל היה מי שידע לשנות את הגורל - וזה שועה.
לא סתם השוויון בא ממנו: הוא זה שהצליח מתוך דבוקת שחקנים שדי היתה בשוק (וזה הורגש), לצאת רענן ולשים את הגול. להתגבר בדריבל, לתת את החץ ולהכניע את מליקה. להחזיר מועדון שלם למשחק שהוא לא היה בו (אולי גם מעבר לזה). הוא לא רק סימן פיזית "אני פה" אחרי הגול, הוא ממש היה בתוך הרגע - והמשיך להיות כזה, גם אחרי שעומר אצילי החטיא פנדל והחמיץ מול שוער.
שועה הביא את המשחק הזה לבית"ר. דרך השוויון ודרך הבישול לנגיחה של קרבאלי הוא הפך את ה"אין" ל"יש". ובמעשיו, הוא הוכיח שהוא ווינר גם אם בסופו של המרתון הזה ב"ש תניף את הצלחת. כי הוא הצליח לברוא ניצחון מכלום. להדליק מחדש את טדי, כמו שעשה פעם אחר פעם העונה. לא בטוח ששועה יגמור את העונה, או את הקריירה, כאלוף - אבל לדעתי, אמש הוא הוכיח משהו גדול על עצמו.
ניצחון גדול (אלן שיבר)
2. ב"ש. ואם כבר פיבוטליות, גם להפועל באר שבע היה אתמול משחק שאם היא מאבדת אותו - יש לו משמעות אדירה. במרתון כל כך מתיש, משחק שלישי ללא ניצחון זה כבר משהו גדול מעוד מעידה בדרך - זו נבואה שמגשימה את עצמה, אפרופו השדים (שבהחלט קיימים, ואין צורך להכחיש אותם) מהעונה שעברה. אבל מה שבלט בניצחון שלה על הפועל ת"א, בעיניי, היה השגרתיות שבו.
כי כל מי שראה את ב"ש העונה יכול היה להחליף בקלות את הפועל ת"א בנתניה, או בהפועל פ"ת, או בהפועל ירושלים - וזה היה נראה אותו דבר. ב"ש דומיננטית, חזקה, בטוחה בעצמה, הנה אליאל פרץ שם את הראשון, והנה זלאטנוביץ' נועץ ו-0:2, כמעט בלי להחליק. היו כ"כ הרבה משחקים כאלה בשנתיים האחרונות.
וזה מעיד משהו על העוצמה החבויה בקבוצה שבנה רן קוז'וך - היא הגיעה אחרי שתי מכות מנטליות מאוד לא פשוטות (גם מוזי, גם דור פרץ), וכמעט לא הרגשת עליה. היא לקחה את הנקודות במשחק הזה, כמו שהיא לקחה את הנקודות בטרנר כל העונה. גול אחד בהתחלה, גול אחד באמצע ואפס בטור הספיגות. ב"ש עברה חתיכת מבחן אופי מול קבוצה שקשה להכניע - וזה ייתן לה המון כוח לקראת הסיבוב הבא ברכבת השדים.
3. מכבי ת"א. במובנים מסוימים, ה-4:2 של מכבי ת"א מול בית"ר (אגב - היא סופגת השנה עשרה שערים מבית"ר בשלושה משחקים, כשגם ה-0:0 הקודם בטדי היה עם המון מזל) היה סוג של חזרה למציאות עבור הקבוצה של רוני דיילה. זה השיב אותה לפרופורציות שלה העונה - קבוצה טובה, אגרסיבית והישגית מאוד, אבל לא באמת ברמה של שתי היריבות שלפניה. זו עונה של מקום שלישי, וזה אכן מקומה בעונה הספציפית הזאת - מאלף סיבות.
אבל תעודת הכבוד הכי גדולה שאפשר לתת למכבי ת"א - היא שלמרות העונה הנוראית שלה, בכל מובן; עונה של תבוסות כמו ה-6:2 לבית"ר וה-4:1 בחיפה וה-6:0 בליון, מספיק היה ניצחון אחד משמעותי (כמו ה-0:1 שלה נגד ב"ש) כדי שכולם יסתכלו עליה פוטנציאלית כקונטנדרית. כאן, נכנסים נימוקים שהם פחות מתחום הכדורגל ויותר מתחום הנפש - מכבי ת"א התקמבקה כ"כ הרבה פעמים בעבר, וכל כך מורגלת במלאכת הניצחון, שלמה שהיא לא תעשה זאת שוב?
לא בטוח שרוני דיילה יישאר בעונה הבאה, אבל לדעתי רק בגלל התחושה הקולקטיבית שהיתה לכולנו לפני המשחק בטדי - הוא צריך להישאר. כי הוא לקח קבוצה במצב קטטוני באמת, והפך אותה לקבוצה שכולם מפחדים ממנה. הוא החזיר את כוח ההרתעה הצהוב, וזה (יחד עם הגביע שמכבי ת"א אולי תיקח) הישג לא קטן, בהתחשב בנקודת הפתיחה.
דיילה. צריך להמשיך (אלן שיבר)
המנצח: ג'ונבוסקו קאלו. כולם ידברו על אצילי ושועה, אבל סיפור גדול נוסף של בית"ר הוא דווקא החלוץ הניגרי. קאלו הגיע לבית"ר כאנדרדוג מובהק - הרזומה שלו עורר תמיהות, וגם פתיחת העונה הלא טובה שלו כבר גרמה לכמה אנשים לרצות לשלוח אותו הביתה. אבל קאלו המשיך לרוץ - וכתב מחדש את מושג החלוץ הזר.
אין לו המון שערים (7 בלבד, לזלאטנוביץ' יש כמות כמעט כפולה) - אבל קאלו הוא הגיבור השקט של ההתקפה הבית"רית. לכו ל-2:6 של בית"ר מול מכבי ת"א ותראו כמה גולים עברו דרכו. גם אתמול הוא כבש שער בעצמו (כתוצאה מחטיפת כדור), אבל גם הוכשל ע"י הייטור בפנדל וגם היה מעורב בשער הרביעי. קאלו הוא כוח התקפי עצום, והוא בוודאי מוכיח את עצמו - כלפי כל מספידיו.
המפסיד: הייטור. אי אפשר להתעלם מההופעה של הבלם הברזילאי - שהיתה באמת נוראית בכל מובן. גם הכשלה ברורה בפנדל (שלמזלו לא נכבש), גם איבוד כדור בשער השלישי שכבש קאלו. יש זהירות יתרה שצריך לנקוט כלפי זרים, אבל נדמה לי שבמחזור ה-30 כבר אפשר לסמן את הייטור בתור אכזבה - ומישהו שמכבי ת"א תצטרך לחשוב עליו מחדש, כמו על כל מרכז ההגנה שלה, לקראת העונה הבאה.
המספר החזק: 73. עם הרביעייה אתמול, בית"ר ירושלים הגיעה לשער הליגה ה-73 שלה העונה. כמה זה מספר מטורף? הלכנו ל-18 העונות הקודמות של בית"ר - וברובן, היא אפילו לא באיזור. ממוצע השערים שלה לעונה בין 2007 ל-2025 עומד על 47.2 (!) - וזה כולל שתי עונות שבהן בית"ר זכתה באליפות. רק בעונה אחת בית"ר ירושלים הבקיעה יותר מה-73 שיש לבית"ר כרגע - וזה בעונת 2017/18 ("עונת בני בן זקן"), שבה היא כבשה 75. לבית"ר יש שישה משחקים ביד, ואפשר להמר די בזהירות שהיא תשבור את השיא הזה.
השם החם: אליאל פרץ. דיברנו רבות על שחקנים שהתעלו לגודל המעמד, אז הוא בוודאי ברשימה הזאת. אליאל פרץ בא לקבוצה במצב מאוד לא פשוט, ובאמת הביא את הנקודות האלה. השער הראשון שהוא כבש היה חשוב מאין כמוהו לקבוצה כמו ב"ש - כי הוא פרץ את הסכר, נגד יריבה קשוחה ושכולם חוששים מעוד איבוד נקודות. ובדרך, זה גם סיפור על פרץ - שהחל את הקריירה כסוג של שחקן כנף/גולר, והמציא את עצמו מחדש כ"בולדוג" (במובן הכי טוב של המילה) במרכז השדה. שחקן שחקן, אליאל.
שער השבת: עומר אצילי (בית"ר ירושלים נגד מכבי ת"א). אצילי כמובן חתום בצדק רב על השער הזה, אבל האמת היא שזה שער קבוצתי מרהיב. כזה שמתחיל עם ירין לוי, ומשם ירדן כהן, ומשם קאלו, ומשם בן שימול, ועוד נגיעונת של שועה - ואז אצילי מהבלטה. שער שמסמל את בית"ר ה"יצחקית" - כזו שהיא בצלמו. לא רק מנצחת, אלא גם עושה את זה עם טונות של סטייל. לא בטוח שהיא תסיים כאלופה, אבל בטוח שהיא השאירה כאן "שערי שבת" לשנים קדימה. כמו הרגע המדהים הזה, שהיווה את הנוק אאוט בטדי.
אל תשכחו את: אשדוד וטבריה. הרף שלנו לכדורגל מאוד עלה בשבועות האחרונים - אחרי פסז'-באיירן בליגת האלופות, ולהבדיל אחרי בית"ר-מכבי בטדי אמש. אבל משחק שהוא, אנרגטית, ההפך הגמור - הוא המשחק הזה, שיהיה קרב לחיים ולמוות של שתי קבוצות. אחת ששואפת לצאת מבור התחתית האפל שלה, ואחת שאוטוטו נקלעת אליו. זה קרב תחתית טוב, כי תיקו אינו תוצאה שמשרתת אף אחת בו. ומי שתנצח, תעשה צעד גדול לעבר עוד עונה בליגת העל.