1. בית"ר. הנה הנחת יסוד: אליפות צמודה לא לוקחים בכדורגל. קבוצה שמסיימת במקום הראשון את העונה היא לא בהכרח הקבוצה הטובה יותר - קיימות דוגמאות שבהן הקבוצה היעילה יותר, והאיכותית פחות, היא זו שהניפה בסופו של דבר את הצלחת. זו היכולת לחצוב בסלע את הנקודות שמפרידות בין אלופה לקבוצה נחמדה. כאלה שמפרידות בין גברים לילדים, אם תרצו.
ובית"ר, ברמת הכדורגל, לא היתה טובה אמש בטרנר. היא שיחקה פחות טוב מהיריבה שלה (ברוב הדקות), ובמחצית הראשונה היתה רעה במיוחד - אולי הכי אאוט שראינו אותה העונה (כולל במעט משחקים שהיא הפסידה). אבל היא ידעה לשמור על עצמה במשחק - היא לא התפרקה, היא שרדה דקות קשות בלחץ אדיר מול קבוצה פנטסטית, ואפשרה את הרווח הקטן שבו הגורל נכנס - עם הגול ההוא של מוזי.
הקבוצה של ברק יצחקי הרוויחה נקודה יותר משהפסידה שתיים - אבל המשחק הערב הוא אזהרה, שבית"ר תהיה חייבת לקחת בחשבון לקראת המשך הדרך הארוכה שמצפה לה. כדורגל יש לבית"ר, והמון - אבל מאוד יכול להיות שזה לא יספיק במאבק מול יריבה קשוחה ופיזית כמו ב"ש. ובית"ר תצטרך לא רק להביא את הקלאס, אלא גם את היכולת לנשוך ולשרוט ולקחת נקודות בשיניים. כמו שהיא לקחה, אבל עם המון מזל.
בכל מקרה, זו עונה גדולה של בית"ר. עונה שבה היא משיגה את שרשרת הניצחונות שהיא השיגה והרגעים הגדולים היא עונה שתיזכר - גם אם בית"ר תסיים שנייה. אבל אם היא רוצה לסיים ראשונה, היא תצטרך סט תכונות אחרות לגמרי - לקראת שמונת גמרי הגביע שמצפים לה. וזה מתחיל כבר ביום שלישי, נגד הפועל פ"ת.
2. ב"ש. ואם הסכמנו על הנחת היסוד מתחילת הטקסט, הרי שהיא נכונה גם להפועל ב"ש. המשחק שב"ש הציגה היה צריך להיות הרגע שבו היא מכניעה את היריבה הגדולה שלה לכתר - לא רק הניצחון ופתיחת פער של חמש נקודות (שזה זניח בעיניי כשיש עוד כ"כ הרבה נקודות בקופה), אבל בקרב האגרוף המטאפורי - זה היה אמור להיות נוק אאוט. הרגע שבו אתה מנצח את בית"ר פעם שלישית העונה, מעמיק את "הקוף" על הגב שלהם, ומשיג יתרון מנטלי חשוב.
אבל זה לא קרה. זה לא קרה למרות שהפועל ב"ש היתה טובה משמעותית מבית"ר, וקיבלה אינסוף הזדמנויות להכריע את המשחק הזה. איתי שכטר דייק כשאמר ש"משחק של 1:5 נגמר ב-2:2", אבל זה לא רק עניין של מזל. זה גם עניין של אחריות ושמירה על קור רוח - שתי ההחמצות של רועי לוי וקנגוואה בדקות הסיום, אם המצב בטבלה יתהפך, עוד עלולות לככב בסיוטים של אוהדי ב"ש שנים קדימה. והעבירה של הלדר לופס (שתכף אגע בה) היתה ההכנה המושלמת לבעיטה בדלי.
קוז`וך. האליפות כבר היתה על הרצפה (אלן שיבר)
צריך לציין שזה עדיין בידיים של ב"ש - היא ביתרון של שתי נקודות והיא תצטרך לאבד את הכתר, כדי שמישהי אחרת תיקח. והמשחק של היום הוכיח כמה היא קבוצה איכותית - אבל כאמור, איכות זה לא מספיק. בשלבים האלה צריך משהו אקסטרה - כמו לתת את ה-1:3 בדקות האחרונות, ולשלוח את בית"ר הביתה. את הווינריות הזאת היא תצטרך למצוא בעצמה הלאה - ובשלישי כבר מחכה לה מכבי תל אביב.
3. מכבי חיפה. יסלחו לי אוהדי מכבי ת"א - שחוגגים ובצדק עוד ניצחון נהדר ברנסנס שהקבוצה חווה תחת רוני דיילה. זה אולי לא יספיק לאליפות, אבל מכבי ת"א מוכיחה גם לעצמה שהיא יודעת להשתקם ממשבר מקצועי חריף מאוד שעבר עליה - ולסיים את העונה הזאת עם הרגליים. ואחרי שאמרתי את זה, הסיפור בעיניי הגיע הפעם מהקבוצה המפסידה. או זו שממשיכה להפסיד.
כי דווקא אחרי שמכבי חיפה הודיעה על המשך דרכם של ברק בכר וליאור רפאלוב, מגיעה קריסה מקצועית שמתחילה להזכיר את מה שהלך שם בעונה שעברה - שהגיע לשיא הסימבולי עם התבוסה 5:1 בדרבי. השבועות האלה של הפלייאוף העליון אינם באמת בעלי חשיבות מקצועית לירוקים - הם על השאלה איך העונה הזאת תיזכר; בדיוק כמו מכבי ת"א, גם היא עברה השנה משבר מקצועי לא קטן - ועכשיו השאלה היא איך קמים ממנו. מכבי ת"א קמה: היא מתפקדת, היא כובשת הרבה שערים, היא מנצחת והיא נמצאת חזק במאבק על אירופה ובגמר הגביע. מכבי חיפה חווה תהליך הפוך.
ובעיניי, השפיץ של הכל (תרתי משמע) הוא ההתנהלות המאוד לא ברורה סביב גיא מלמד. זה לא סוד שליאור רפאלוב לא רצה את מלמד בתחילת העונה; מלך השערים של העונה שעברה נמחק בשבועות הראשונים של העונה, כשבהתחלה ג'ורג'ה יובאנוביץ' ואחר כך טריבנטה סטיוארט הועדפו על פניו (וסטיוארט לפחות החזיר בשערים). האדום המטופש שסטיוארט חטף נגד הפועל פ"ת טרף את הקלפים - הוא החזיר את מלמד, בעל כורחו, למעמד החלוץ הבכיר - ומלמד החזיר בגדול. השער שלו אתמול היה העשירי שלו העונה - ב-1,116 דקות. סטיוארט שיחק כמאה דקות יותר (1,223), וכבש תשעה.
ודווקא אחרי השערים החשובים שמלמד כבש, שבמידה רבה עשו הבדל בין פלייאוף עליון לבין חרפת הפלייאוף התחתון, שוב מלמד נמחק? זה אירוע שנשגב מבינתי, ואלא אם כן יש התנהגות בעייתית מחוץ למגרש מצד החלוץ, לא ברור מדוע החלוץ הכי טוב שיש למכבי חיפה בסגל (וייתכן שאף החלוץ הישראלי הטוב בליגה - לפחות סטטיסטית זה נכון) לא מסוגל לקבל את המפתחות. וזו עוד הוכחה לכך שמכבי חיפה נמצאת בבעיה מאוד גדולה, שחזקה יותר מהמשבר המקצועי. ויכול מאוד להיות שההודעה על המשך דרכם של המאמן והמנהל המקצועי עוד תתברר כמוקדמת מדי.
המנצח: טימוטי מוזי. הוא לא ניצח, כמובן - המשחק הסתיים בתיקו, שכאמור הגיע עם הרבה מאוד מזל. אבל זה רגע של ניצחון אישי עבור מוזי - שחקן שקצת נדחק לאחור בקבוצה מאוד איכותית ברמה ההתקפית, אבל אחד שמסמל את העקשנות - מי שנשאר על המסלול, לא הפסיק להאמין וממשיך לרוץ כל עוד יש לו צ'אנס. מה שקרה כאן הוא פרס - מתוק במיוחד - על האמונה העצמית וההשקעה. מי יודע? אולי אחרי כל האצילים והשועות - דווקא מוזי יהיה חתום על רגע שבבית"ר לא ישכחו.
ההתנהלות בחיפה לא ברורה (מאור אלקסלסי)
המפסיד: הלדר לופס. גם הוא אמנם לא הפסיד - אבל קשה לחשוב על רגע "הפסדי" יותר מזה. העבירה שלו על מוזי היתה רגע של חוסר אחריות מובהק - מהאיש שאתה מצפה ממנו להכי הרבה אחריות. מקפטן. משיכה ברורה בחולצה (עוד סנטימטר פנימה זה גם פנדל), באופן כל כך גס, בדקה כזאת וכשב"ש משיגה יתרון כל כך חשוב - היא רגע שאי אפשר להפריז בגודל שלו. והיא גם סימן מאוד בעייתי להתנהגות של המגן.
המספר החזק: 12. לא פחות מ-12 מתוך 60 הנקודות שבית"ר ירושלים צברה העונה הושגו משערים שנכבשו החל מהדקה ה-85. וברוב המקרים - זה קרה כמו הפעם; משחקים שבהם בית"ר לא היתה טובה בהכרח, אבל ידעה לקחת את המשחק בדקות האחרונות. השער של מוזי בטרנר היה עוד רגע כזה בעונה מיוחדת של בית"ר - ועכשיו רק נשאלת השאלה האם המזל הזה יספיק גם כדי לנצח את ב"ש במערכה ארוכת הטווח. התחושה שלי היא שלא.
השם החם: איגור זלאטנוביץ'. הוא מן הסתם לא יזכור את זה, אחרי שהקבוצה שלו לא ניצחה - אבל הסרבי נמצא ביכולת מדהימה. בשני משחקי הפלייאוף העליון יש לו כבר ארבעה שערים (היו לו שמונה בכל 26 מחזורי העונה הסדירה), והוא במידה רבה מחזיק את ב"ש התקפית - כשדן ביטון יושב בחוץ וקנגוואה שובת ממלאכה על הדשא. יכולת נהדרת של זלאטנוביץ', שאולי הוא החתיכה החסרה שלא היתה בעונה שעברה - חלוץ מפלצתי שיידע לשים את הגולים החשובים.
שער השבת: דניאל דאפה (הפועל ת"א נגד הפועל פ"ת). זה היה המשחק הכי פחות נצפה, כנראה, במחזור הזה (כל הכבוד למנהלת הליגות על השיבוץ ה"מדהים") - אבל ממנו הגיע רגע אחד טהור של ספורט. דאפה הוא אחד הסיפורים המבאסים של העונה - חלוץ שקיבל מעמד מטורף, וחתיכת משקולת על הרגליים, עם המעבר להפועל ת"א. וזו בכל מקרה לא עונה טובה שלו - אבל לפעמים, רגע אחד כזה יכול להיות הקפיץ שישתחרר. דאפה שחרר המון תסכול עם שער הניצחון שלו בשלמה ביטוח, אחרי הבישול הנהדר של לויזוס לויזו (איזה שחקן!) - ולכו תדעו? אולי משהו גדול מזה השתחרר.
אל תשכחו את: מכבי בני ריינה. כי יכול מאוד להיות שתזכרו אותם המון בסוף העונה. ריינה, שכולם (כולל אנוכי) כבר שלחנו לליגה השנייה וזה לכאורה הרגיש גמור, נמצאת בתקופה די מטורפת - זה כבר ניצחון שני שלהם בפלייאוף התחתון, והם ממשיכים לנשוף בעורף של הפועל ירושלים וטבריה (שישחקו הערב). הסיכויים עדיין נגדה, אבל התחושה היא שריינה מתחברת מחדש כנגד כל הסיכויים. בעיקר בזכות שני זרים - אנטוניו ספר שחזר מהפציעה כדי לספק מספרים, ו-ויטאלי דמשקאן שכבש עוד שער חשוב אמש. שני זרים סופר איכותיים בליגה שלנו, שנמצאים בקבוצה שנאבקת על חייה - הם משהו שלקבוצות אחרות (למשל הפועל ירושלים) אין, וזה יכול לעשות את ההבדל. ואם זה יעשה את ההבדל, זה יהיה הקאמבק הכי גדול בהיסטוריה.