זר פרחים: סוד ההצלחה של הפועל ב"ש

ב"ש. זו תקופה נהדרת להיות אוהד הפועל ב"ש - לא רק שהיא במקום הראשון בפער ניכר מהאחרות, לא רק שהיא עוברת סיבוב ראשון כמעט בלי להחליק, היא גם משחקת את הכדורגל הכי מרשים שנראה בטרנר, לכל הפחות מאז עונת 2016/17. נכון, הקבוצה ההיא היתה יותר "נוצצת" - עם שמות כמו מליקסון, בוזגלו, וואקמה וכמובן אליניב ברדה; אבל באר שבע הנוכחית, שלכאורה אין בה שמות גדולים כאלה, ייתכן ותיזכר ככזו בעתיד.

קו מחבר אחד עובר בין העונה ההיא לעונה הזו של באר שבע - ולדעתי זו בחירת הזרים. מאז ועד היום, בב"ש לא הצליחו למצוא זרים טובים מספיק. בקבוצה של 2016/17 כל הזרים היו בינגו: אובידיו הובאן וג'ון אוגו החזיקו את מרכז השדה (אולי הרפרנס לקנגאווה ו-ונטורה של היום), מיגל ויטור סיפק את היציבות ההגנתית (איכשהו, הוא שם גם עכשיו) ו-וואקמה... היה וואקמה. כשמסתכלים על הזרים של באר שבע כיום - אפשר להרגיש ששוב מנת הפגיעות היתה גבוהה. קנגאווה, ונטורה, לופס שהוא תמיד מניה בטוחה, ואנטוניו ספר שכל קיץ רוצים למכור אותו - ובסוף מסדר את הבישולים הכי מכריעים (עוד נתעסק בו).

ושאלת המפתח היא - מה יקרה כשיבוא משבר? אחרי הכל, באר שבע כמעט ולא החליקה העונה (אם לא סופרים את ההדחה מאירופה שהיתה מאוד כואבת). מתישהו, מן הסתם תבוא ירידה טבעית ביכולת, ויהיו שבועות שבהן לא הכל יילך. אבל כאן יש שני דברים שלדעתי יעזרו לב"ש ברגעים הפחות טובים - הראשון הוא מיגל ויטור, שחקן שיכול לתת הרבה מאוד יציבות; והשני הוא טרנר - בסיבוב הקרוב היא תארח באצטדיון הביתי גם את מכבי ת"א וגם את מכבי חיפה. ובטרנר, עם הקהל הביתי והאווירה החיובית שיש העונה סביב הקבוצה, ייתכן והיא אפילו תוכל לפתוח את הפער עוד יותר.

במילים אחרות, על משקל אחד השירים הטובים שיצאו ב-2024 - זה לא הייפ, זה מומנטום.

בית"ר. השורה התחתונה היא שבית"ר ירושלים הצליחה לנצח. ייתכן ובסוף העונה נזכור את זה כניצחון חשוב במיוחד; דווקא אחרי הסטירה המצלצלת שקיבלו מהפועל ב"ש, וגם בערב שהיה (בלשון המעטה) לא טוב, לקחת שלוש נקודות זה דבר שהוא קריטי אם לא רצו להיכנס לכדור שלג. במובן הזה, ההברקה הלא ברורה של ז'אן מרסלן (מכל האנשים!) היתה רגע שאי אפשר להפריז בחשיבותו.

אבל כאן נשאלת השאלה מה בית"ר רוצה מעצמה. ואם היא רוצה הצלחה ארוכת טווח, היא צריכה לדעת היטב שכל קבוצה מצליחה בהיסטוריה של הכדורגל הישראלי - כולל בית"ר בגדולתה, בשנות התשעים ובאמצע שנות האלפיים, כללה שני אלמנטים ברורים - ברק (בלי קשר בהכרח ליצחקי) ויציבות. וגם העונה, כשמסתכלים על הליגה, לב"ש יש את דן ביטון ואליאל פרץ ואנטוניו ספר, אבל גם את מיגל ויטור ואת לוקאס ונטורה שמספקים לה את הקרקע היציבה. מכבי ת"א חיה התקפית על הניצוצות של דור תורג'מן או פטאצ'י, אבל בסוף מחזיקה מעמד בגלל סטואיץ' ו-ואן אובריים.

ולבית"ר אין שום בעיה בכל הקשור לברק ההתקפי - יש לה את ירדן שועה, דור מיכה, אפילו סילבה קאני שיודע לתת את שלו. מה שאין לה זה את אלמנט היציבות - את מה שמספק את הקרקע שעליה אפשר לפרוח. בהיעדרו של איסמעילה סורו, בית"ר פשוט פרוצה לחלוטין בחלק האחורי - כפי שראו בטרנר, ואפילו אתמול בי"א (שכן קבוצה קצת יותר כשרונית היתה מפרקת את בית"ר, שוב). וזה, בעיניי, האתגר הגדול של אלמוג כהן לקראת ינואר - אפשר יהיה להביא עוד שחקן התקפה, אבל החלק הקריטי שזקוק לחיזוק הוא החלק האחורי. כישרון בהתקפה יכול להביא שערים, ואפילו לא מעט מהם; אבל לא תהיה הצלחה אמיתית בלי שיפור משמעותי בהגנה.

שופטים. שני ראיונות תפסו את האוזן בתום משחקי השבת שהיתה. סלובודאן דראפיץ', המאמן של בני סכנין, הגיב לתיקו של קבוצתו נגד מכבי פ"ת ואמר: "זה לוקח לי את הבריאות, אם רוצים שנרד ליגה שיגידו לי עכשיו כדי שאהנה עם הילדים ואשתי ולא אעבוד. צריך לראות מה קורה במשחקים של סכנין, מרגיש שמשהו פה לא בסדר". קפטן מ.ס. אשדוד, טום בן זקן, הגיב להפסד של קבוצתו מול בית"ר ירושלים כשאמר:  "זה ברור, לא רק אשדוד סובלת מזה, כל הקבוצות הקטנות... יותר קל לשרוק נגדן. כל דחיפה קטנה היא פאול בשביל הגדולות. יש להן יותר קהל אז השופט צריך לחשוב פעמיים? אי אפשר".

זה, כמובן, לא חדש. את תיאוריית הקונספירציה הזאת אנחנו מכירים היטב מהרבה מאמנים ושחקנים אחרי הפסד. הטענה שטוענת ששופטים מקבלים החלטות לא על סמך שיקול דעתם, אלא על סמך הטייה - כזו או אחרת. או שיש להם משהו נגד סכנין, או שיש להם משהו נגד קבוצות קטנות, אבל "משהו לא בסדר". ובכן, תיאורייה עתיקה שהאחראי לה הוא עמית סגל אמרה פעם שאם ההתלבטות היא בין בית הקלפים לפולישוק - זה כנראה פולישוק. כלומר, בדרך כלל כשיש דילמה בין קונספירציה חובקת כל לבין פשוט שכלות ותרבות רשלנית - האופציה היא ב'.

אף אחד לא מגיע לשפוט בכוונה להוריד קבוצה ליגה. מה כן יש? חוסר מקצועיות משווע. כי האדום שקיבל קווין סוני אתמול, שהותיר את סכנין בעשרה שחקנים - הוא פשוט לא כרטיס אדום. בוודאי לא אדום ישיר. אין שום דבר באותה תפיסה מוזרה של חלוץ סכנין משהו שבשבילו שווה להשאיר קבוצה (כל קבוצה) בעשרה שחקנים מדקה 27. והעובדה שה-VAR, שאמור להיות המגן של השופטים (ובעיניי הוא דבר מבורך, כל עוד הוא נעשה נכון), הוא זה שסימן לשופט שמדובר באדום - אומרת דרשני. בסוף, מדובר באותם שופטים לא מספיק טובים. הם פשוט לא טובים נגד כל הקבוצות במידה שווה, אבל זאת כנראה ההגדרה המילונית של נחמת עניים.

המנצח: גיא מלמד - עוד שבוע, ושוב הוא מוכיח שמדובר במנייה הכי בטוחה בליגה. כמה בטוחה? מתוך 18 שערים שכבשה הפועל חיפה העונה, מלמד לבדו אחראי ל-12. זו כבר עונה רביעית ברציפות שבה הוא כובש מעל עשרה שערים בכל המסגרות, ומספק יציבות שאין כמוה. לא ברור איפה הוא ישחק בינואר, אבל בהחלט ברור שאם יילך - להפועל חיפה יהיה קשה למצוא מחליף למפציץ מרעננה.

המפסיד: סעיד בסול - כי ריינה אמנם כבר עם הפסד שני רצוף, אבל אי אפשר להתעלם ממה שקורה בקומות היותר גבוהות במועדון. ההודעה של בסול לפיה הוא עוזב את ריינה בסוף העונה היא אמנם עתידית - אבל גורמת נזק אמיתי בהווה. היא דבר שבסופו של דבר, מחלחל פנימה גם לשחקנים - שלא יודעים אם יהיה להם עתיד בעוד חצי שנה. אי אפשר לנתק את ההפסדים האחרונים ואת הירידה המקצועית (אתמול - שתי בעיטות למסגרת בלבד נגד מכבי נתניה), בעובדה שבסול הטיל צל כבד על המועדון. עכשיו הוא יצטרך לפזר אותו, או שההידרדרות תהיה תלולה אפילו יותר.

המספר החזק: 46. כולם מדברים (בצדק) על קנגאווה או על אליאל פרץ - אבל שימו לב לאנטוניו ספר. השחקן שרשם 14 הופעות - 12 מהן כמחליף, הוא "מר שער לדקה". יש לו שלושה שערים וארבעה בישולים העונה ב-327 דקות בלבד. המשמעות - מעורבות ישירה בשער כל 46 דקות. לשם השוואה, ה"אסים" של הקבוצות האחרות - דיא סבע מעורב בשער כל 86 דקות, דור תורג'מן כל 91 דקות וירדן שועה כל 116 דקות. מספרים מדהימים של השחקן הרומני, שלא משנה כמה יהיה אנדרייטד, תמיד בסוף יספק את התפוקה.

השם החם: פרדי ורגאס. ההתעוררות של מכבי נתניה תחת אבוקסיס היא, בראש ובראשונה, ההתעוררות שלו - בשבוע שעבר שער חשוב נגד עירוני טבריה, אמש בישול נהדר נגד האקסית מכבי בני ריינה. ורגאס הזה הוא מה שנתניה חלמה עליו כשהביאה אותו - ועד כה התבדתה. ואם הוא באמת נכנס לקצב, אלה חדשות טובות מאוד. בשבוע הבא, אגב, היא מתארחת בסמי עופר אצל מכבי חיפה.

אל תשכחו את: מכבי חיפה. כי הערב, חיפה תפתח את הסיבוב השני מול טבריה - והדבר שהכי שווה לשים אליו לב בלוח המשחקים שלה הוא כמות משחקי הבית. בהיפוך מהסיבוב הקודם, שבו חיפה לא יכלה לארח בביתה בגלל המלחמה ונאלצה להחליף ביתיות, ובתקווה שלא תיפול עלינו צרה חדשה מצפון - מצפים לה תשעה (!) משחקי בית בסיבוב הקרוב. כשנזכרים מה סמי עופר שווה עם אצטדיון מלא, ואת אחוזי ההצלחה שלה בבית בשנים קודמות - ייתכן מאוד שהשינוי האנרגטי הזה גם יחזיר את מכבי חיפה חזק למאבק האליפות.