השנה שנסגרה לא מזמן היא מעל הכל שנת מלחמה. שנה שבה כל מה שעשינו עמד בצל האירועים הבטחוניים והמתקפות, מכל סוג - מרקטות ועד פיגועים. כל תחומי החיים, מן הסתם, נפגעו - והספורט הוא לא יוצא דופן. מבריחת הזרים, דרך הוצאת המשחקים הבינלאומיים מישראל - ועד האווירה בתוך הארץ ובמגרשים, ברור שכל אספקט אפשרי בספורט שלנו נפגע. גם מה שחשבנו שהוא הבועה הקטנה והחמימה, התברר כחלק מהחיים - וכמו שאמר המשורר, החיים עוד לא חזרו למסלולם.
ובזמן האחרון, בפני פרנסי ליגת העל בכדורגל עומדת דילמה חדשה. היום, אנחנו משיקים מדור חדש באתר - שבו ננסה לבחון שאלה אחת בוערת שעומדת על הפרק. אני אנסה להסביר את שני הצדדים של הטיעון, ואתם תהיו אלה שתכריעו (לפחות במקום הזה) את התשובה.
הפעם השאלה היא: האם לשחק בכל מחיר - כן או לא? האם הרצון של מנהלת הליגות, בראשות היו"ר ארז כלפון, לשחק ויהי מה (גם במחיר הדי כואב של משחקים ללא קהל) - הוא נכון? או שאולי עדיף להפנים את המצב, לכבות כפי שכיבינו בעונה שעברה - ולחזור כשאפשר לשחק כדורגל כמו שצריך? הטיעונים לפניכם.
למה כן: כי ההצגה חייבת להימשך
במלחמה, אנחנו יודעים היטב, אין בחירה בין ברירה טובה לברירה רעה - בשביל זה לא צריך קבלת החלטות. החוכמה נעוצה במקרים שבהם שתי הברירות הרעות - וצריך לבחור ברעה פחות. אף אחד לא חולק על שהעין כואבת ממשחקים נטולי אוהדים - אבל כל החלטה צריכה להיבחן ביחס לאלטרנטיבה. והאלטרנטיבה של עצירת הליגה בגלל המצב הבטחוני היא תקדים מסוכן.
ראשית, כי כבר עכשיו חלק מהזרים מנסים לברוח בדרכים כאלה או אחרות. עצירת הליגה, כשלא ברור מתי (ואם) היא תתחדש - תגרום בוודאות לעזיבה מוחלטת, במה שייצור שוקת שבורה גם עבור הקבוצות וגם עבור הקהל שלהן. שנית, ההנחה שאפשר פשוט לעצור את הליגה יום אחד - ואז לחדש אותה כשנרצה, לא בהכרח מותאמת למציאות. בטח לא במציאות שהיא גם כך הפכפכה, כמו שלנו.
וכן - בסופו של דבר יש גם את שאלת המסר שזה מעביר. חלק מההתמודדות עם המצב הקשה שאנחנו עוברים כולל גם קיום כלשהו של שגרה - כזו שמאפשרת לנו למלא מצברים, לנסות ולחיות גם תוך כדי המלחמה, שלא ברור מתי היא תיגמר ואיך. המילה "אסקפיזם" כבר מזמן נשחקה מרוב שימוש, אבל גם לה יש ערך בתקופות קשות כאלה. ללא הכדורגל, יודעים רבים, כל מה שיישאר לנו זה חדשות (וחרדות) בערימות.
למה לא: כי הפארסה חייבת להיפסק
כי עם כל הכבוד, מה שעובר על הכדורגל הישראלי בתקופה האחרונה הוא מוגזם. סיטואציה שבה חלק מהקבוצות משחקות בבית ועם קהל, חלק נאלצות לארח ללא קהל וחלק נאלצות לנדוד הרחק מהבית (מה שגם ככה קיים, אבל עכשיו זו מנת חלקן של יותר קבוצות - כמעט חצי ליגה שמשחקת באיזור הצפון, שלא יכולה לארח במגרש הביתי עם קהל, כמו שאלוהים התכוון), סיטואציה שבה משחקים מתבטלים או מתקיימים בהתראה של שעות היא פשוט מטורללת, ורק אנשים שכל כך התרגלו לנרמל את הלא נורמלי - מוכנים לקבל את זה.
ראשית, זה לא ספורטיבי. כולם יודעים שלשחק מול מכבי חיפה - או מכבי ת"א, או בית"ר, או הפועל ת"א, הכניסו כל קבוצה אחרת - עם הקהל שלה ובלי הקהל שלה, זה הבדל גדול. לאוהדים יש כוח נוסף שמחזק את הקבוצות האלה, ומגדיל את הסיכויים שלהם לנצח. כלומר, קבוצה מסוימת תצטרך להתמודד עם אחת הקבוצות הגדולות ללא קהל - ובהינתן שינוי במצב, קבוצה אחרת תצטרך לפגוש את הקבוצה על אוהדיה בהמוניהם. אין כאן שוויוניות, שהיא ליבו של הספורט - וזה עוד לפני שדיברנו על העוול שנגרם לקבוצות מאזור אחד של הארץ, מול קבוצות מאיזורים אחרים, רק בגלל מצב שהוא "פורס מאז'ור" (כח עליון) לחלוטין.
שנית, זה מתעלם מהשחקנים. כי כולם מדברים על הקהל, והאם הוא יהיה או לא יהיה ביציעים - אבל שוכחים שבסוף, הטילים שמתעופפים מעל האצטדיון (כולל לפעמים, משחקים שאושרו לשחק עמוק בקו האש - לדוגמא המשחק בין סכנין ונתניה, שנערך בעכו תחת האזעקות והיירוטים), מאיימים גם על הכדורגלנים עצמם. למה הם צריכים להסתכן? אם כדורגל לא מספיק בטוח כדי לקיים אותו עם 10,000 איש, למה הוא בטוח לקיים אותו עם 100? שלא לדבר על המשמעות המהדהדת שתהיה - אם, חס וחלילה, מתישהו תהיה אזעקה באצטדיון, ושחקנים יצטרכו לרדת מהמגרש. זוכרים את הבריחה של הזרים? היא תגיע באבוהה, אם דבר כזה יקרה.
ושלישית, זה מנציח את תופעת המשחקים ללא קהל. כולנו ראינו
ו את המשחקים האלה - הם אסון. הם רעים לשחקנים, הם רעים לענף, הם רעים למי שמסקר אותו. לכולם. זה כדורגל שמתנהל בלי הלב והנשמה שלו, שהוא הקהל. אי אפשר לדמיין תיאטרון או קולנוע בלי קהל שיושב ביציעים, וכדורגל - כמשהו שחי על הרצף התרבותי - הוא בדיוק אותו הדבר. הקהל הוא חלק בלתי נפרד מהמשחק, ובלעדיו כל החוויה נראית עצובה. יש מקרים שבהם אין ברירה - למשל, בתקופת הקורונה, כשענפים שלמים בעולם התרבות סבלו. הפעם, יש.
כי בסופו של דבר ובניגוד לעונת הקורונה ההיא, או לעונה שעברה שהתנהלה בצל המלחמה, העונה יש הרבה פחות מגבלות על הכדורגל הישראלי. אין יורו או מונדיאל בקיץ (לא שהיתה סכנה שנשתתף באחד הטורנירים האלה), מונדיאל הקבוצות ממילא לא רלוונטי לנו - אפילו האפשרות שיותר מקבוצה אחת תצטרך לארח באירופה, במתכונת האירוחים בחו"ל, לא קיימת. רק קבוצה אחת צריכה לארח בחו"ל, ולה גם ככה נדחים משחקים בגלל התופעה הזאת. יש הרבה יותר מרווח, שמאפשר עצירה מושכלת של המשחקים - ואפשרות להיות יותר חכמים, ולחדש בהתאם למצב.
ואם דיברנו על החרדה שמסביב, צריך גם לזכור: כדורגל הוא חלק מהחיים, ולא מנותק מהם. ונפשית, גם לשחקנים וגם לכל מי שמתעסק בענף, לא פשוט לבוא ולהתרכז בכדורגל - כשלפעמים מילולית, הכל בוער מסביב. יש רגעים שבהם גם הצורך הזה בבריחה צריך לעצור, ולשאול האם הוא הגיוני וסביר. והאם, על מזבח זכויות השידור וההימורים, לא התחרפנו לגמרי - כשחשבנו שאפשר פשוט לנתק הכל, ולהמשיך לשחק?
הצביעו בסקר: לשחק בכל מחיר?