כמאמר השיר, גל מישאלוף ז"ל היה "לכל החיים - אדום". הוא היה אוהד מושבע של הפועל תל אביב, שנפל בנובמבר האחרון ליד בית החולים רנתיסי בעזה. אחיו, רז, מספר על האוהד השרוף - שנתן את הנשמה למען חבריו.
”גל היה בעצם סמל מחלקה בפלוגה הרובאית של גדוד צבר, בדיוק אותו תפקיד שאני הייתי, אני השתחררתי והוא התגייס. ב-7.10 כמו כולם הוא קפץ למוקדי האירועים, הוא נלחם בכפר עזה ביום שבת וביום ראשון ולאחר מכן הם החלו בהכנות ונכנסו ב-27.10.2023 לעזה בכניסה הראשונית בעצם של צה"ל ונלחם שם עם הפלוגה שלו עד ה-19.11.2023, כשהוא נפל ליד בית חולים רנתיסי".
”אני אצא רגע מהפן הצבאי, הבן אדם היה באמת, ילד מדהים, עזר לכל אחד, אף פעם לא ראיתי אותו רב, בחיים לא שמעתי שהוא מסוכסך עם מישהו, רב עם מישהו, תמיד עוזר ותמיד עם חיוך. וגם בצבא, בסוף אני והוא היינו באותו תפקיד בצבא ואני יודע כמה זה קשה ואני יכול לספר שכמו שהחיילים שלו מדברים עליו ודיברו עליו אחרי המקרה, אני לא שמעתי גם לא עליי וגם לא על החברים שלי, שמפקדים דיברו עליהם ככה בסיטואציה הזו".
מה הם אמרו עליו?
”שהוא תמיד היה בגובה העיניים, תמיד חיפש לעזור, הוא אף פעם לא הרגיש שהוא מעליהם, והם תמיד הרגישו שהוא יהיה שם בשבילם. ספר לנו על הקשר שלו להפועל תל אביב. זה היה באמת, האהבה הכי גדולה שלו בחיים וגם שלי עכשיו. באמת אין משחק שהיינו מפספסים. כאילו, זו לא אופציה אני זוכר שהיה לפני שנתיים משחק גביע בעפולה באמצע השבוע, שלא היה לו עם מי ללכת והוא היה באפטר מהצבא. הוא לקח את האוטו, הוא נסע לעפולה וגם הפסדנו, אבל זו לא שאלה בכלל אם ללכת למשחק או לא, זה ברור מאליו".
מה הרגע האדום הכי מאושר שהיה לו?
”בוא נגיד שאולי זה לא הרגע הכי מאושר, אבל זה אני אקח איתי לכל החיים. זה משחק הכדורגל האחרון שלו נגד בית"ר ירושלים, ב-2.10 אם אני לא טועה בטדי. משהגענו לגן החיות התנ"כי, לחנות שם בשביל השאטלים לאיצטידון, הקפצנו כדור עם עוד כמה אוהדים כשחיכינו שהשאטלים יתחילו, יש לנו גם תמונה משם שקעקעתי על הרגל".
"תמיד משחק בטדי זו חווייה שונה בפני עצמה וניצחנו גם 0:3 שזה נהיה אירוע נדיר אצלנו, ואני זוכר כמה היינו שמחים ומאושרים שם ולא חשבנו לרגע מה עתיד לבוא".
”אני רואה כל פעם את השם שלו על המסך, בפעמים הראשונות זה היה קשה, גם כשזה היה יותר טרי, ואתה לא כל כך מבין מה זה קשור, איך זה יכול להיות, אבל אז אתה כמו כל דבר, זו נהיית איזושהיא שגרה שמבחינתי אם הסרטון הזה לא יהיה, אז אני קצת אתבאס כי זה כאילו, כאילו הרגשה שממשיכים הלאה למרות שלא באמת".
”שמע, זה שנה שסיטואציה גם בכללי שאף אחד לא מכין אותך ואף אחד לא יכול להתכונן אליה, זו שנה של התכנסות פנימה לתוך המשפחה, הרבה חברים, קהילה, גם כל הקהילה של הפועל תל אביב והמועדונים עצמם, בין אם החולצה הזו שאני לובש שהגיעה אליי ביום של הלוויה, עד הגרפיטי שיומיים, שלושה אחרי שהוא נפל כבר היה בתל אביב וכל העזרה מהמועדון והטקסים, שבאמת, לא מובן מאליו בכלל. ובסוף זה עוזר לנו ונותן לנו כח להמשיך, כי אנחנו צריכים להמשיך בשבילו ולא להישאר בזה למטה".