שנה בעזה: על התאומים החטופים אוהדי מכבי תל אביב

ציון השנה לטבח ה-7.10 מהווה גם תזכורת כואבת לכך שיש עדיין 101 חטופים בעזה שמחכים שיחזירו אותם הביתה. שניים מהם הם גלי וזיו ברמן, שני אחים תאומים מכפר עזה, אוהדים אדוקים של מכבי תל אביב, שקראה להחזרתם בטקס לפני המשחק מול הפועל באר שבע. אח שלהם, עידן, סיפר על גלי וזיו בפרוייקט מיוחד של ערוץ הספורט לציון ה-7.10. 

"התעוררנו ב-7.10 למציאות מאוד מוזרה, מאוד לא ברורה", הוא נזכר, "אחרי שהיו אזעקות כל הבוקר, התחלנו לשמוע בקיבוץ צעקות בערבית, יריות, פיצוצים. מהר מאוד הסתבר שהיתה חדירה המונית לקיבוץ. הרבה כאוס. היינו בתקשורת איתם עד השעה 09:30. בשעה הזו, פחות או יותר, נפלה התקשורת, נפל החשמל בשכונה שהם גרו, שכונת הדור הצעיר בקיבוץ, שהיא הכי קרובה לגדר. משם נכנסו גם המון מחבלים ועשו מה שעשו בשכונות האלה. גלי החליט שהוא עובר לדירה ממול, זיו היה בדירה שלו לבד. הוא התעורר כשהכל שרוף סביבו. באיזשהו שלב לא היתה לו ברירה, אלא לצאת מהממ"ד ובסביבות עשר הם כבר היו בדרך לעזה".

"11 ימים לא ידענו מה קורה. הם היו בגדר נעדרים", המשיך עידן, "לא ידעו אם עוד לא מצאו את הגופות או שהם באמת נחטפו. חוסר ודאות שבלתי ניתן לתיאור. אחרי 11 ימים הודיעו לנו שהם ב-99 אחוז חטופים בעזה, על פי מודיעין. אחרי כמה ימים הודיעו לנו שמאה אחוז שהם שם. מהעסקה האחרונה, שחזרו כמה אנשים מכפר עזה, סיפרו שהם ראו אותם בשבוע-שבועיים הראשונים. נכון לאז, הם היו בחיים. נכון לעכשיו, התקווה שהם היו אז בחיים ולא אמרו לנו שום דבר אחר.. בה אנחנו נאחזים. תאומים זה קשר שאי אפשר להסביר. מי שלא תאום... אני לא יכול להבין מה הם עוברים ביחד. אני רוצה לתאר לעצמי שגם ברגעים הקשים שם, שהם כביכול לא ביחד, הם מחזקים אחד את השני".

עידן סיפר על החיבור המיוחד של גלי וזיו למכבי ת"א: "התחלנו לאהוד את הקבוצה מגיל קטן. מאז זה התפתח למנויים, ללנסוע למשחקי חוץ, קרית שמונה... איפה שלא היה משחק. אנחנו מושקעים במכבי ת"א. ב-10.9 היתה להם יום הולדת. היה טקס במשחק מול הפועל ב"ש. מכבי ת"א כיבדה אותנו, זה מועדון שבאמת עוטף אותנו וזה מחמם את הלב ומרגש".

"כשאומרים שעברה שנה, אתה לא באמת מעכל", מסכם עידן, "אתה לא באמת מבין. אתה לא באמת מצליח להבין מה עברת בכל השנה הזו. זה נראה כאילו לפני שבוע היה ה-7.10. הזמן לא רץ, החיים לא באמת בשגרה, שלנו לפחות. יש אנשים שכן, וזה בסדר. אנחנו לא מצליחים יותר מדי להתקדם. לא בחיים הפרטיים, לא ברגשות, לא בשום דבר בעצם. מה אני רוצה למסור להם? שיישארו אופטימיים, שיישארו חזקים, שיידעו שאנחנו בחיים ושאנחנו מחכים להם ואנחנו מקווים שזה ייקח ממש עוד מעט. שלא יצטרכו להמשיך לסבול את כל מה שהם עוברים שם. התקווה נשארת, אנחנו אופטימיים. הם חזקים מאוד, אני סומך עליהם".