ליניב קטן אמנם יש נוכחות תקשורתית גדולה מאוד, אבל הוא ממעט להתראיין ולשתף בחייו האישיים. לאחרונה, הסמל החיפאי חווה טרגדיה אישית עם מותה של אמו, מרים, ובמסגרת הפודקאסט של מכבי חיפה, "גורמים במועדון", הסכים שחקן העבר לפתוח את הפצע הגדול שנפער בו.
"אני ילד של אמא, תמיד הייתי כזה. אחת הסיבות שחזרתי כ"כ מהר, חוץ מהגעגוע ואהבה שלי למכבי חיפה, זה, כמובן, המשפחה. אמא שלי היתה רק במשחק אחד שלי, ב-GSP בניקוסיה. ניצחנו 0:3 את מנצ'סטר יונייטד. היא לא היתה מעולם בקרית אליעזר כי כל השנים היא טיפלה באחותי. הייתי מדבר איתה לפני משחקים, אחרי משחקים. אחרי הניצחון על הפועל ת"א ב-2009 היא חיכתה לי למטה וזרקה עליי סוכריות. אמא שלי היתה הכל בשבילי. אני לא אתגבר על הכאב הזה אף פעם. משהו בי השתנה לגמרי. היא היתה חלק מאוד חשוב מהחיים שלי. זה קרה בצורה טראגית ומהירה, ממש בידיים שלי. באנו לארוחת ערב ביום שישי... 10 סירים של אוכל ופתאום זה נגמר. אי אפשר לתאר את הכאב".
"כשסיימתי במכבי חיפה, מבחינתי היתה אופציה אחת - לפרוש מכדורגל", סיפר קטן עוד זיכרון מאמו, "הייתי בן 32, ישבנו בסלון אני ואבא שלי ומיטל (אשתו). אבא שלי אמר לי 'אתה לא פורש, יש לך עוד 3-4 שנים לתת' ואני אמרתי לו 'אין סיכוי שאני הולך לשחק במקום אחר, לא אלבש חולצה אחרת'. רק אמא שלי אמרה לי 'לך עם הלב שלך'. וזה מה שהיה. אמא שלי נתנה לי את הגב. היא נתנה לי את הבטחון. הטלפון הראשון אחרי הודעת הפרישה היה לאמא שלי. היא אמרה לי שהיא גאה בי על הקריירה".
"כל חיים, בכל מה שעשיתי... כל מה שרציתי, השגתי. כל החיים עזרתי לאנשים. המחשבה שלא הייתי יכול לעזור לאמא שלי זה... שורף לך את הנשמה. אני יושב מולה ולא יכול לעשות כלום. אמרתי 'כוסעמק על העולם הזה'. ישבתי על ארבע מול הפרופסור ואמרתי לו 'תעזור לי רגע, חכה'. לא משנה איך קוראים לך, כמה כסף יש לך, את מי אתה מכיר... אין מה לעשות. החוסר אונים הזה לא משחרר. זה כל הזמן מציף אותי. תמיד בצמתים החשובים, אחרי החזרה מווטסהאם וההצעה מבית"ר, אמא שלי נתנה לי גב. אתה תמיד צריך לדעת שגם אם תיפול, יש לך את הגב הזה. היום אין את זה והכל מעורער. הלב נקרע".
קטן דיבר גם על הקריירה שלו וסיפר על ההחלטה לחזור מווסטהאם למכבי חיפה אחרי חצי עונה בלבד. "גם כשהגשמתי חלום, בגיל 24 יצאתי לווסטהאם, ליגה אנגלית, חוזה הכי גדול בעולם... אחרי שלושה ימים חייגתי לרוני לשאול מה היה באימון וחייגתי ליענקל'ה כדי לחזור חזרה", היא מגלה, "הייתי יושב בחדר ההלבשה עם בניון, בובי זמורה וטדי שרינגהאם וחושב על עידן טל ואיך היה האימון במכבי חיפה. מפגר. האהבה שלי למועדון היתה מעל הכל. היום הכדורגל השתנה. כל אחד רוצה ללכת למקומות אחרים, כסף מפתה אנשים. כסף לא עניין אותי, עניין אותי רק ללבוש את החולצה של מכבי".
מי המאמן שהכי השפיע עליך?
"מכל אחד אתה סופג משהו, מכל אחד אתה לומד משהו. רוני לוי המאמן הכי טוב שהיה לי בקריירה, חד משמעית. עם אלישע לוי היתה לי תקופה מדהימה. אלישע איש מדהים, משכמו ומעלה, אבל המפנה הגדול היה אצל שום. לא שיחקתי הרבה ושומי קרא לי ואמר לי 'אתה אצלי 20-30 משחקים בהרכב. יקללו אותך, יצעקו עליך... קח, אני נותן לך'".
השחקן הטוב ביותר ששיחקת איתו?
"מספר 1, מבחינת כישרון יוצא דופן, ראובן עטר. מה שראיתי אותו עושה באימונים... וירטואוז. בכל פעם שראיתי אותו נוגע בכדור באימון, הוא עשה דברים יוצאי דופן. בגלל זה אני אומר שהוא הגדול ביותר".
האליפות אחרי הקיזוז
"אחרי הפסד האליפות, יענקל'ה יצא מדעתו, כמו כולנו. הייתי במחנה אימון בסופיה באיזה יער. המקום הכי מפחיד בעולם. ואני חרדתי, לא ישן אף פעם. שבוע הייתי בלובי. שאלתי את אלישע 'איך הבאתם אותנו לפה'? יענקל'ה עשה לנו אסיפה קשה מאוד. שם המועדון הראה את החוזקה שלו. זו היתה האליפות הכי מתוקה. היינו ממורמרים. שנה עם כאב. עד היום הקיזוז על הנשמה שלנו. האליפות הכי חשובה שהיתה לי בחיים. אחרי הקיזוז הרגשתי הכי לוזר בעולם. הייתי באים לכל משחק, ומדברים על הקיזוז. זה חיזק אותנו כמועדון. עברתי בקרית אליעזר וראיתי את הבמות. זה היה שוק".
השער באולד טראפורד
"זה היה מטורף. לא יכול לתאר את התחושה, הייתי בשוק. משהו בקבוצה הזו גרם לנו להאמין שאנחנו יכולים לעשות הכל. לא פחדנו מכלום. אמרנו 'אוקיי, מכבדים, אבל נפרק אתכם'. נכון שקיבלנו 5, אבל בכל משחק באנו לנצח. גם אם נפסיד, נפסיד כמו גברים. ליגת האלופות זה המקום של מכבי חיפה. תמיד צריך לכוון לשם. מכבי חיפה צריכה להיות שם כל שנה".