כל קבוצה שהתמודדה מול הפועל ירושלים העונה תספר לכם על משחק קשה ואינטנסיבי, מול קבוצה מאומנת ונחושה שיודעת מה היא מנסה להשיג. לנו, האוהדים, הסיפור קצת יותר מורכב - עם מחמאות על משחק מסודר ולחץ גבוה לא הולכים למכולת וקצב צבירת הנקודות העונה מזכיר את העונה הראשונה בליגת העל, שם היינו בקרבות הישרדות עד השנייה האחרונה.
אבל אתמול, זה היה אחרת. החוזק המנטלי, העמידה על המגרש, התקשורת של המאמן עם השחקנים והחיבור בין כל אלו שלובשים את מדי האימון והמשחק של הפועל ירושלים - הם אלו שהשאירו את הקבוצה במשחק וגם הביאו את הניצחון בדקה ה-90. אי אפשר לזקוף את הניצחון לכדורגל גדול ולא להוראה טקטית מנצחת, אבל כן אפשר לזקוף את הניצחון לאנרגיה של קבוצה.
ואת כל זה אפשר ללמוד לא רק מתוצאת הסיום, אלא גם מכל המהלכים שהתרחשו מסביב בשבוע האחרון. מצד אחד, מועדון שנאלץ להתמודד עם קהל חסר סבלנות וכפוי טובה, מאמן שנוטש בפתאומיות, ובעלים שמתעסק בפרסום הודעות ווטסאפ וסגירת חשבונות פומבית.
מהצד השני, מועדון שמנוהל על ידי אנשים כמעט אנונימיים, מועדון צנוע שנותן גיבוי למאמן, והמאמן נותן גיבוי בו, מועדון שחושב לטווח ארוך ובונה את עצמו שלב אחר שלב. לא סתם החילופים המנצחים היו של הצד האדום. בדיוק כשצריך ריכוז וחדות שיא, בדקות הסיום של משחק הדרבי, שם מתבטא באופן הכי מובהק השקט שיש בהפועל ירושלים. אומרים שעוצמה נמדדת לפי החוליה החלשה. במקרה שלנו, עוצמת מועדון נמדדת לפי השחקן ה-15 שמשתתף במשחק ולפי קור הרוח של המאמן שמכיר את הקבוצה שלו. להעמיד 11 נלהבים ומלהיבים זה לא מספיק.
אמנם מדובר, ככל הנראה, בניצחון הדרבי הגדול ביותר שהדור שלנו חווה, אבל הפועל ירושלים לא יכולה להסתנוור ממנו יתר על המידה. העונה שעברה טשטשה את רובנו ולא השכלנו להבין בזמן שמדובר בעונת מעבר שצריך להיערך אליה ככזו. כעת, יש לנחות על הקרקע, לצבור נקודות ולעשות כל מה שאפשר על מנת להמשיך ולבנות את הדור הבא, אבל גם להמשיך ולהוריד את דפיקות הלב לקראת השלבים המכריעים של העונה.