זאת לא הייתה שאלה של אם, אלא שאלה של כמה. ולפני שהאוהדים של מכבי חיפה מתעצבנים (לכו לראות שוב את המשחק) נגיד את המובן מאליו: מכבי חיפה קבוצה יותר טובה מהפועל באר שבע, וגם אחרי אמש: לצד מכבי תל אביב, היא עדיין אחת משתי המועמדות הבכירות לזכות באליפות.
אבל. וזה אבל גדול.
אתמול, זה לא היה כוחות. מהרגע הראשון באר שבע רצתה יותר והייתה טובה יותר. הרבה יותר. לחץ גבוה מהדקה הראשונה, שחקנים שרצים בלי הפסקה, שליטה בקצב, הנעת כדור מהירה מצד לצד ובסבלנות, שוער שנמצא שם כשצריך אותן, ומהדקה העשרים גם ההרחקה של פיירו.
ומאותו רגע, הייתה רק קבוצה אחת על המגרש.
ובפעם הראשונה במאבקים בין שתי הקבוצות בשנים האחרונות, לא היה ספק מי תנצח. גם הגול בדקה ה-88 של חמד לא הגדיל דרמטית את קצב דפיקות הלב ביציע.
ועוד מילה אחת על ברדה: גאון. ובכמה מילים: לבאר שבע אין סגל עמוק כמו שיש ליריבות שלה, לבאר שבע אין סגל איכותי ותקציב גדול כמו של חיפה ות״א, לבאר שבע יש את אותו הסגל שפתח את העונה, מינוס שני שחקנים מרכזיים (ספורי ויחזקאל) ומינוס שני זרים שעזבו בגלל המלחמה (פטרסון וקלימלה).
סגל שהיו מי שאמרו שהוא לא יצליח להגיע לפליאוף העליון. וברדה, כמו מנצח בקונצרט, מצליח למצוא לכל שחקן את המקום שלו, ובכל שבוע מחדש לאלתר משהו שמפתיע את המאמן של היריבה, אבל לא מבלבל את השחקנים שלו. אפילו להפך. בזמן שחיפה התחזקה משמעותית בינואר, ברדה הופך את חטואל לחלוץ 9 ואת פוקו למגן ימני. קוסם.
במילים אחרות, השלם של באר שבע גדול מסך חלקיו וזה בעיקר בזכות האיש על הקווים. עם הסגל של חיפה, או מכבי תל אביב, ברדה לוקח אליפות בהליכה.
הכותב הינו כתב חדשות 13 בדרום ואוהד הפועל באר שבע