שלב ב': הצעד המתבקש הבא במהפכת ה-VAR

1. בסרט "מועדון קרב", שיצא לאור בשנת 1999, דובר על כך שבמועדון קרב יש חוק אחד - ואחד בלבד. ואם פעם עוד אמרה הקלישאה של"דרבי יש חוקים משלו", גם לדרבי התל אביבי יש חוק אחד: מכבי תל אביב מנצחת, או לכל הפחות לא מפסידה. מדובר בחוק ששרד עשור שנים (משהו חסר תקדים אפילו בתולדותיו הארוכות של הדרבי הזה), ודורות של שחקנים ומאמנים. מאז הדרבי האחרון שהפועל ניצחה, נשארו שלושה שחקנים פעילים - ואף אחד מהם לא בהפועל. הרבה זמן עבר.

ודווקא בדרבי הזה, שבו לכאורה פערי הרמות נראו גדולים מאי פעם - דווקא אז הפועל הבליחה. הדקות שבהן היא חזרה למשחק בסוף המחצית הראשונה, היו כמו ניסיון של הפועל ת"א לכפות על הדרבי שלו יש חוק אחד - את חוקי הכדורגל; חוקי האנרכיה, החוקים שבהם גם למקריות יש ערך. המשימה הזו, כמובן, הצליחה חלקית. בסופו של דבר, הפועל נכנעה לכוח הטבע שהוא ערן זהבי - וירדה שוב מנוצחת. 3,550 ימים עברו מאז הפעם האחרונה שהפועל הצליחה לנצח בדרבי. וקשה לראות מתי הרצף הזה ייפסק.

ומכבי תל אביב יודעת שהדרבי הזה הוא אקס טריטוריה מבחינתה; שהמשחקים מול הפועל תל אביב אינם מדגם מייצג לגבי היכולת בעולם האמיתי. ההודעה על החתמתו המתקרבת של עדן קארצב, כמה שעות אחר כך, היא אופיינית - לצהובים יש בעיות בטווח הארוך. אבל כשהיא פוגשת את הפועל, כשמגיע השילוב הזה בין הרבאק של הדרבי לבין פערי הרמות בין המועדונים - היא מסוגלת לכבוש הרבה יותר ממה שהיא כבשה לאחרונה בממוצע. כי לדרבי אין חוקים משלו, יש לו חוק אחד - ויצטרך לקרות הרבה כדי שהחוק הזה ישתנה.

2. בתקופה האחרונה, עסקתי לא מעט בהשפעות של ה-7.10 על הכדורגל הישראלי. האירוע הטראגי והטראומטי שעברנו - השפיע על הכל במסגרת חיינו. מהדברים הגדולים ועד הדברים הכי קטנים, ובראשם הדבר "הקטן הכי גדול" - והוא הכדורגל. מרצף המשחקים האינטנסיבי, דרך התרחקות ואובדן הקשר עם הזרים, ועד חזרת הליגיונרים (בוודאי מטורקיה), כולם אפקטים צדדיים של המלחמה הקשה שאנחנו עוברים. אבל יש עוד אספקט, הרבה יותר מטריד - והוא עליית הגזענות והשנאה.

כמה שעות לפני המשחק של בית"ר ירושלים אמש נגד מכבי בני ריינה, בית"ר עמדה לדין משמעתי בגין קריאות גזעניות שהושמעו נגד הפועל חיפה. עו"ד רונן מוזסון, שייצג את בית"ר בדיון אמר: "שלא ישתמע שאני מצדיק את הקריאות שאין להם מקום במגרש כדורגל, אבל הבסיס שלהם לא גזעני. הן נקראות בחלל של מדינה תחת איום קיומי ואין מה להרחיב בנושא, מלחמה שבה אנו כל יום חווים צער ואובדן והקריאות האלה באות על רקע של לאומנות ולא גזענות".

כלומר, הטענה שלו היא שצריך לזכור את הקונטקסט: הטבח של ה-7.10 מייצר אצלנו תגובות אלימות, פוסט טראומטיות, ולכן אי אפשר להצדיק את הקריאות הגזעניות (סליחה, "לאומניות"), אבל כן צריך לקבל אותן בהבנה. והמלחמה אכן גרמה לשינוי אצל כולנו גם ברמה הנפשית, גם אצל כותב שורות אלה. אבל גם הטרור האיום והמכוער של חמאס, לא מצדיקה שנאה עיוורת. לא מצדיקה אטימות. לא מצדיקה גזענות. בשום צורה.

וכשאוהדי "לה פמיליה" הניפו את דגלי תנועת כך ביציע, או קראו "מוות לערבים" (ערבים כמילת הכללה - למרות שיש בין הערבים גם כאלה שמייצגים את ישראל בגאווה, כולל בשדה הקרב), הם לא עשו את זה כתגובה ל-7.10. הם לא באו לשם כתוצאה מפחד, אלא כתוצאה משנאה עיוורת ופראית. ומעל הכל, עמדו הקריאות הדוחות והמכוערות לעברו של סלים טועמה.

הקריאות הגזעניות לסלים טועמה אינן דבר חדש, וגם התיעוב שהן צריכות לעורר אצל כל בן אנוש - לא חדש. אבל אחרי ה-7.10, משהו היה אמור להשתנות, בטח ביחס לטועמה - שדווקא בגלל היותו ישראלי, היה מהראשונים להיחלץ ולעזור ולהזדהות עם חבריו היהודים. טועמה ראה את האנושיות, בזמן שאוהדי "לה פמיליה" בחרו להישאר עיוורים. כך קרה גם בקריאות הגזעניות המכוערות לעבר כארם ג'אבר, המגן של מכבי נתניה - אדם שהקדיש את הקול שלו למען ההזדהות עם החטופים, שוב ושוב. פשוט כי הוא בן אדם.

כי התגובה האמיתית ל-7.10 - היתה צריכה להיות הורדת הלהבות. הפחתת השנאה בינינו, בתוך מדינת ישראל, לא רק בין יהודים ליהודים - אלא גם בין יהודים לערבים. כי חמאס, כשתקף ורצח, לא הבדיל בינינו. הוא תקף את כולנו כחלק מבני הארץ הזאת. ואין שום סיבה שאנחנו נחלק או נפלג את הקולקטיב הישראלי מרצון. על אחת כמה וכמה, תחת האש הבוערת מבחוץ.

3. לפעמים, החיים מציבים לנו רגעים שבהם השאלה היא "מה אם?" - מה היה קורה לנו אם פרט מסוים היה מתרחש אחרת. רגע כזה היה לאוהדי הפועל פתח תקווה במשחק שלשום מול הפועל באר שבע בטרנר. הרג שבו סמואל בראון כבש שער נפלא, אבל שער שנפסל - בגלל טענת נבדל גבולית במיוחד. כל כך גבולית, שגם בהילוך החוזר ה-700 לא יכולת לראות אם היה או לא היה.

ובכל זאת, הקו עבר, וקצה הנעל היתה בנבדל - והשער נפסל. ותוך רגע, ה"יש" (או ה"ישששש" במקרה הזה) הפך לאין. במחצית השנייה, חזרו פערי הרמות לסדרם - ובאר שבע ניצחה. ולא בגלל השיפוט הפועל פ"ת הפסידה, אלא כי היא קבוצה פחות טובה - ולמרות כל אלה, עדיין מקנן בה מה שמקנן בי ובכל מי שראה את המשחק. מה היה קורה אם?

והאם באמת היה כאן נבדל? לא ברמה הטכנית - ברמה הטכנית ברור שיש חוק, והיה צריך ללכת לפיו. אבל בוא נחזור רגע למהות חוק הנבדל: האם באמת לחלוץ של הפועל פתח תקווה היה יתרון כלשהו על שחקני ההגנה שאיתו? האם יש היגיון בפסילת שער על פער כל כך קטן בין החלוץ לבלם שלידו? האם בשביל זה המציאו את החוק הזה? ומה כבר קרה לחוק הישן שלפיו "במקרה גבולי נותנים יתרון להתקפה"?

זו לא באמת טענה נגד השופט אוראל גרינפלד (וגם לא נגד צוות שופטי המסך) - הוא עשה את עבודתו. אבל זו כן קריאה נוספת לכל פרנסי הכדורגל - ה-VAR היה מהפכה מבורכת, אבל יחד איתו היה צריך להגיע גם השלב השני והוא התאמת החוקה. נבדל כל כך קטן הוא לא נבדל שבגינו פוסלים שער. ולצד חוקי הכדורגל, חייב להיות כאן גם חוק של היגיון בריא. יותר מדי שערים נגזלים מאיתנו - על כלום.

המנצח: ערן זהבי. כי כמה חפרו על אותה "קללה" מטופשת, שלכאורה הוטלה עליו. כמה דיברו על "בצורת" - כאילו מדובר במשהו שאי אפשר להסיר, ולא במשבר חולף. כאילו הנורמלי זו העובדה שלזהבי, עד אתמול, היו 19 שערים (!) ב-28 הופעות (!!). עד המשחק נגד בית"ר ירושלים - זהבי כבש בכל מחזור ליגה, למעט אחד. זה פסיכי. זה לא הגיוני. על אחת כמה וכמה לשחקן בן 36 - וברור שהמספרים האלה, בסופו של דבר, יתיישרו. אי אפשר לכבוש גולים כל הזמן. אז אתמול, ערן זהבי "ניצח את הקללה" - הוא כבש צמד, ועלה ל-21 שערים בכל המסגרות. זה עדיין נתונים משוגעים לכל שחקן כדורגל, בטח לכובש מחונן כמו זהבי. ומשאיר אותנו עם העיקר: אחרי 17 מחזורים, הוא - עדיין - מלך השערים של ליגת העל.

המפסידים: אבי לוזון ומכבי פ"ת. לפני 16 ימים, הודיעה מכבי פ"ת על פרידה משותפת מהמאמן שלה, בני לם. עד אז, למכבי פ"ת היה מאזן של 15 נקודות מתוך 42 - 35% הצלחה. אחוזים נמוכים, ללא ספק. במקום לם הביאו את רן קוז'וך, מאז עברו ארבעה מחזורים ומכבי פ"ת נשארה עם אותן 15 נקודות - ארבעה משחקים, אפס נקודות, שני שערי זכות (שניהם מפנדלים של מוחמד הינדי). נו, היה שווה? ואולי הלקח של מכבי פ"ת צריך להיות שהנטייה הברורה ללכת על הראש של המאמן - היא לא תמיד נכונה. ולפעמים, דווקא אורך רוח מאפשר השגת תוצאות בטווח הארוך. תשאלו את מסאי דגו ואליניב ברדה.

המספר החזק: 4. הניצחון של הפועל חיפה על הפועל חדרה שלשום היה הרביעי ברציפות שלה העונה. בפעם האחרונה שהיה לה רצף כזה, הפועל חיפה סיימה את העונה כמחזיקת גביע המדינה. בפעם הקודמת-קודמת? היא סיימה כאלופת המדינה. כל זה לא אומר, כמובן, שהפועל חיפה בהכרח תניף גביע (בטח שהיא לא תיקח אליפות), אבל כן נועד להבהיר שבהפועל חיפה בהחלט קורה השנה משהו מיוחד. משהו שמאפשר גם לרוני לוי, מאמן שתדמיתו קצת נסדקה בשנים האחרונות, לחזור ולחייך - קבוצה בריאה, כיפית לצפייה, שגורמת לאוהדים שלה ליהנות. וזה באמת לא קרה שם הרבה מאוד זמן.

השם החם: דור תורג'מן. אתמול לפני המשחק, פרסמתי כאן כתבה שעסקה בהבדלים ובדמיון בין תורג'מן לבין ענאן חלאיילי - שני כוכבי נבחרת הנוער. תורג'מן היום קיבל את ההזדמנות בהרכב כחלוץ שני, והחזיר בגדול - עם שני שערים ומעורבות גדולה ב-2:4 של מכבי ת"א בדרבי. ומעל הכל, תורג'מן שוב הוכיח את היעילות שלו - שישה שערים יש לו העונה, כשרוב הזמן הוא לא פותח בהרכב - 700 דקות בסך הכל מתחילת העונה. לא ברור האם רובי קין יחליט לשנות, אבל בהחלט ברור שיש לו שחקן נדיר בסגל - ששווה לנצל. והוא הוכיח את זה אמש, ממש כמו בדרבי הקודם.

אל תשכחו את: המאבק על הפלייאוף העליון. כי מפה לשם, הוא כמעט ונסגר. מכבי תל אביב ומכבי חיפה היו שם כבר באוגוסט. הפועל חיפה והפועל באר שבע יציבות לגמרי במקומות 3-4 ולא מפסידות כבר המון זמן. לכאורה, יש לנו רביעייה מתוך שישייה - ושני המקומות האחרים פתוחים לדיון. אבל גם מכבי בני ריינה, למרות המשבר שהיא נקלעה אליו (ויצאה ממנו, הודות לבית"ר), לא זזה מהמקום החמישי כבר המון זמן, ואפילו מכבי נתניה התאוששה מפתיחת עונה לא טובה כדי להתייצב. וכל זה כשבינתיים - המתחרות שלהן, הפועל תל אביב, בני סכנין ובית"ר ירושלים, בקושי צוברות נקודות וקשה לראות מתי הן יחזרו לתלם. בשקט בשקט, אנחנו כבר תשעה מחזורים לגונג של העונה הסדירה - ויכול להיות שהמאבק יסתיים, עוד לפני שהתחיל.