למה אנחנו אוהבים כדורגל?
בשביל רבים מאיתנו זה משהו שגדלנו איתו. משהו שנראה לנו הכי טבעי בעולם, כמו שמש או מים או שמעון מזרחי. זה הפסקול של הילדות שלנו, זה הדבר שאיתו צמחנו כאנשים בוגרים. הכדורגל היה שם עבור כולנו - משהו שפורק מתחים, שמשפר ימים עצובים, שמצליח לקחת אותך בשעתיים למציאות אחרת ונפרדת.
ולכל אחד מאיתנו שאוהב כדורגל יש את הקבוצה שלו. הקבוצה שהוא גדל איתה מגיל קטן, שהתאהב בה ברגע של חולשה (לפעמים נתקע איתה כל החיים בגלל החולשה הזאת). ועמוק בסתר ליבנו, גם אחרי כל הציניות ששנים כבן אנוש מוסיפה על הפנים, אנחנו רוצים להאמין שהקבוצה שלנו מסמלת משהו אחר. שיש איזו ברית לא כתובה שמחברת אותי עם אנשים שאני לא מכיר - הקבוצה שעולה על הדשא, לא רק עולה בשביל עצמה, אלא גם בשביל קהילה שלמה - קהילה שמכילה בתוכה אנשים עם דעות שונות ואמונות שונות ותרבויות שונות, שאת כולם מאחד הצבע, הצעיף שעל הצוואר והרצון שהכדור ייכנס לשער הנכון.
אבל השבועיים האחרונים נתנו סטירה לא קטנה למי שמאמין בעיקרון הזה. בוודאי, ככל שהדברים אמורים לגבי קבוצות מחו"ל. ה-7 באוקטובר היה אירוע משנה חיים - לא רק למי שעבר אותו ישירות, אלא גם לכל מי שחווה אותו בעקיפין. והוא משפיע על כל אספקט בחיים שלנו - מתברר שגם על הקשר שבין אדם לקבוצה שלו.
כי אלה היו שבועיים שבהם הקרנפים הרימו ראש. מועדוני הכדורגל, אלה שהוקמו וחיו עשרות שנים על תחושת האחווה, הקהילה והמכנה המשותף הרחב - בחרו בצד האפל. הם בחרו בנייטרליות מול אירוע שהוא הכל חוץ מנייטרלי, בחרו לשתוק מול האימה, בחרו לפרסם הודעה חלבית וחנפנית - במקום לקרוא לדברים כמו שהם. אבל מעל הכל, הם פגעו באוהדים שלהם: הרגע שבו ליברפול מנעה כניסה של שלט שבסך הכל מבקש להנציח אוהדים מישראל שנרצחו באכזריות בפיגוע טרור, הוכיח כמה ההתקרנפות שברה שיאים.
והכאב של אוהדי ליברפול מובן - הם גם לא היחידים. צ'לסי, קבוצה עם קהילה יהודית חזקה, מנעה כניסה משלטים עם מגני דוד. טוטנהאם, הקבוצה ששנים הוכרה בתור "הקבוצה היהודית", ניסתה (ולא הצליחה) להשאיר בחוץ דגלי ישראל ושלטי תמיכה בשחקן הקבוצה, מנור סולומון. מה שבהתחלה נראה כמו אמביוולנטיות או רצון ללכת בין הטיפות, קיבל משמעות מזעזעת בסוף השבוע האחרון: הפרמייר ליג פשוט בחרה בכסף, על חשבון האנושיות הבסיסית.
וזה אולי האסימון הכי כואב שנפל בסיבוב הזה. התחושה המאיימת שמאחורי המחשבות והאמונות שלנו על כדורגל כקהילה חובקת עולם, כמשהו ש"אומר יותר" (It Means More), כמו שאמרה הסיסמא של ליברפול לאחרונה - עומדים מועדונים ששכחו את זה. שמבחינתם, כדורגל הוא ביזנס. הכסף הערבי שמושקע בליגה האנגלית ניצח והשתיק את הדמעות של האוהדים הפשוטים, שאתרע מזלם להיוולד בצד הלא נכון של הפאונד. הרבה יותר קשה ולא פופולרי "להרגיז" את העולם הערבי, מאשר שכמה יהודים (גם אם אוהדים נאמנים) יתעצבנו.
אבל לא רק ליברפול והאנגליות נמצאות במירוץ הזה. גם ריאל מדריד, קבוצה שיש לה הרבה אוהדים בישראל, שתקה. גם ברצלונה דממה. מועדוני כדורגל שמלהיבים ומרוויחים לא מעט מהקהל הישראלי, גם אם הוא נמצא רחוק, מגלים שתיקה גם כשאוהדים שלהם נרצחים. אנשים שאהבו את הקבוצות האלה כל חייהם, לא מקבלים אפילו הנצחה לאחר שהם מתים באכזריות כואבת.
האם המיתוס הזה על קבוצת כדורגל כקהילה מת? האמת היא שלא בטוח. כי בתוך הארץ, דווקא אפשר לראות בנושא התעוררות מרשימה. הלוויות המרגשות של אוהדי הפועל תל אביב, מאות ואלפי אוהדים של מכבי תל אביב, מכבי חיפה ובית"ר ירושלים שהגיעו כדי לחלוק כבוד אחרון גם לאנשים שלא הכירו אישית, הכדורגלנים שיצאו מהבית יום אחר יום כדי להביא קצת אור ותקווה לאנשים שראו את האימה מול העיניים שלהם - הם הוכחה שכדורגל כנראה כן באמת אומר יותר מאשר 11 חוליגנים שרצים אחרי כדור.
ויש את גרמניה: המדינה שבה האוהדים הם חלק מהמשחק, מילולית, ולא רק נתינים של ממלכת הכסף הגדול. העובדה שבאיירן מינכן או בורוסיה דורטמונד היו הקבוצות הגדולות היחידות שהתייצבו בצד הנכון והשפוי, היא לא מקרית. אלה מועדונים שבהם לקהל יש "סיי" אמיתי - שהקהילה מנהלת אותם. הם לא חפים מכסף גדול או מקפיטליזם, אבל בנושאים של קשר עם הקהל ועם ההון האנושי של הקבוצה - הבוסים הם האנשים שביציע. וכך, הקהל של דורטמונד ובאיירן ניצח את האינטרס הכלכלי נטו - ואפשר את המחוות המרגשות שראינו בסוף השבוע האחרון.
ושוב, חזרנו לדילמה היסודית של הכדורגל בכלל, והספורט בפרט: ברגע האמת - מה מנצח? הכסף או הנשמה? האם הכל יכול להיות מתורגם לדולרים וסנטים (או יורו), או שיש דברים שאי אפשר לקנות? אני, כמו בהרבה תחומים, מבקש להישאר אופטימי. הרעיון של כדורגל כקהילה רחוק מלמות - והוא ממשיך לחיות, במקומות שעוד לא הושחתו באופן עמוק על ידי ההון המושחת של מדינות המפרץ. כל מה שנשאר לנו לעשות, הוא לבחור בקפידה את הליגות שאנחנו עוקבים אחריהן.
הפרמייר ליג והכדורגל האנגלי הם משהו שהוא הכי טבעי עבורי. נבחרת אנגליה היא הנבחרת האהודה עליי, הכדורגלן הראשון שאהבתי מחוץ לישראל היה בריטי (דייויד בקהאם). אבל בסוף השבוע האחרון, ניסיתי לראות משחק ולא הצלחתי. משהו במשחק הכי יפה בעולם, נראה קצת יותר מכוער. אומרים שאנשים הם יצורים סתגלניים, וכבר היו פעמים בעבר (למשל סביב המונדיאל בקטאר) שהרצון לראות כדורגל התנגש בעקרונות - והכדורגל ניצח.
אבל איכשהו, מאורעות ה-7 באוקטובר ומה שקרה אחריהן הותירו עלבון שיהיה קשה למחוק. ואולי גם מסר לכל מי שבמשך שנים הרים את האף על הכדורגל הישראלי - כן, הוא לא מושלם ומפוצץ בבעיות ויש עוד המון מה לתקן. אבל כנראה שאת הקהילה האמיתית שלנו, אפשר יהיה למצוא רק בבית.