האוהדים במרכז: הדמיון בין בית"ר ירושלים להפועל ת"א

"We're Not So Different, You And I".

שוחרי הקולנוע עוד מתווכחים מתי הציטוט הזה נאמר לראשונה בסרט. הפעם הפופולרית ביותר היתה דווקא בסרט הקאלט "אוסטין פאוורס", בכיכובו של מייק מאיירס. זה הרגע שבו דוקטור איוול, דמות הנבל הנצחית, מסתובבת אל סוכן העל אוסטין ואומרת לו - בחלקלקות של נבל הוליוודי: אנחנו לא כאלה שונים. שנינו בסוף אולי הלכנו לנתיבים שונים בחיים - אבל בעצם, בשורש, אנחנו אותו דבר.

היריבות בין בית"ר ירושלים והפועל תל אביב היא, בעיניי, היריבות הגדולה ביותר בכדורגל הישראלי. כן, אפילו יותר מהדרבי התל אביבי. בעיקר, כי זו היריבות היחידה בכדורגל הישראלי שיושבת על כל השסעים שמלווים את החברה הישראלית מחוץ למגרש. אם נהיה לרגע סטריאוטיפיים - בית"ר מזוהה היסטורית עם הימין ותנועת החרות, הפועל - עם השמאל ומפלגות הפועלים. הזמרים אוהדי הפועל הם (בעיקר) זמרי "ארץ ישראל הישנה והטובה" (מחנן יובל יבדל"א ועד אריק איינשטיין ז"ל), הזמרים אוהדי בית"ר - מגיעים (בעיקר) מהזמר הים תיכוני (מאבי ביטר ועד אייל גולן).

בית"ר מהפריפריה והפועל מהקיבוצים, בית"ר מזוהה עם עדות המזרח והפועל עם יוצאי אירופה וכו'. כמובן שמדובר בסטריאוטיפים גסים מאוד, וכוללניים (יש לא מעט יוצאי דופן משני הצדדים) - אבל יש סיבה שהנחות היסוד האלה קיימות. כמו כל סטריאוטיפ, בסוף הוא מתבסס על איזשהו גרעין של אמת. ומתוך ההתנגדות הסוערת הזו, נולדה יריבות עזה מאוד בין שני הקהלים - שהפכה לשנאה של ממש. בתקופה שבה השסעים הישנים שבים ועולים, המשחק בין בית"ר ירושלים להפועל תל אביב - שוב - עומד להוציא את כל השדים מהבקבוק.

אבל לצד ההתנגדות העזה והאווירה המתוחה שמלווה כל משחק שכזה - לא רק ביציעים, אלא בשנים האחרונות גם יותר ויותר על הדשא - יש גם אירוניה. כי בית"ר ירושלים והפועל תל אביב שונאות מאוד אחד את השני, אבל כמו בסרטים - הן לא כאלה שונות. ואני אסביר.

בית"ר והפועל הן שתי קבוצות שנולדו מתוך הפוליטיקה. בית"ר נוהלה במשך שנים ע"י סניף תנועת החרות בירושלים - יושבי הראש שלה, לאורך השנים, הפכו להיות פוליטיקאים בליכוד. מהנשיא לעתיד רובי ריבלין ועד מי שיהיה שר האוצר, רוני בר-און. גם הפועל תל אביב התנהלה על ידי מועצת הפועלים - עד 1991, התקציב שמימן את הקבוצה הגיע ישירות מההסתדרות. כך שלטוב ולרע, שתי הקבוצות הללו נוסדו והתפתחו מתוך האידיאולוגיות ששלטו במדינת ישראל מראשית הקמתה.

שתיהן גם קבוצות שיזכרו לטובה, בעיקר, את שנות השמונים. אצל בית"ר, אלה השנים שבהן הקבוצה פרצה לתודעה. הדור של סמי מלכה, אורי מלמיליאן ואלי אוחנה מגיע לפרקו בשנים האלה - ובית"ר, בעשור הזה, זוכה בשלושה גביעים ובאליפות הראשונה בתולדות המועדון. והפועל? היא מתגעגעת לשנות השמונים יותר מ"תיסלם" ו"בנזין" - ביחד עם משה סיני, היא זכתה בשלוש אליפויות בשנות השמונים - והוסיפה גם גביע אחד לרשימה (ותודה לגילי לנדאו).

אבל הדמיון בין הקבוצות הוא לא רק היסטורי, ולא רק אידיאולוגי. הפועל ובית"ר, היום יותר מתמיד, הן תמונות מראה אחת של השנייה - אפילו בעידן המופרט של היום. שני המועדונים הם, בראש ובראשונה, בבואות של הקהל שלהם. בשניהם, עם כל הכבוד לבוסים, הקהל הוא זה שקובע את הטון - לטוב ולרע. כל בעלים שהיה בהפועל תל אביב היה חייב לעבור את מבחן האוהדים - ברגע שסר חינו בעיני הקהל, הוא בחוץ. כך היה עם אלי טביב (למרות שמקצועית הוא הצליח לא רע), וכך בסופו של דבר קרה גם עם איציק ושרון ניסנוב.

ובבית"ר? אין צורך להכביר מילים. כל בעלים שהגיע לקבוצה מאז שהיא עברה לעידן הפרטי, היה צריך לתאם את ההתנהלות שלו מול ארגוני האוהדים - וספציפית, מול "לה פמיליה". סוגיית השחקן הערבי היא, כמובן, מקרה הבוחן הגדול ביותר; גם כשיש אינטרס מקצועי, אף בעלים בבית"ר לא נוגע בתפוח האדמה הלוהט הזה - בגלל ההתנגדות (הגזענית והמכוערת) מהיציע. מי שנגע, נכווה (ארקדי גאידמק למשל). גם ברק אברמוב יודע בדיוק עם מי הוא לא יכול להתעסק.

זה אחד ההבדלים בין בית"ר והפועל, לבין שתי החברות האחרות (והמצליחות יותר) במועדון "ארבע הגדולות". אם במכבי תל אביב ומכבי חיפה, הבעלים והכוח הכלכלי שלהם מכופף את דעת הקהל - בבית"ר והפועל, הקהל מכופף את הבעלים. המעורבות של הקהילה בתוך הקבוצות היא לפעמים מבורכת, ומדובר בשתי קבוצות ש"חיות על הקהל" ממש עד רמת הדשא, אבל במקרים רבים - השפעת הקהל היא גורם שמפריע למועדונים לפרוץ דרך אמיתית להצלחה ארוכת טווח.

וגם ברמה המקצועית, הפועל ובית"ר הן קבוצות שמתקשות בעידן הבעלות הפרטית. מאז 1997 ועד היום עברו 26 שנה - והפועל ת"א החליפה שבעה בעלים (או קבוצות ניהול) שונות. בית"ר עם אותו המספר. בממוצע, כל בעלים מקבל קרוב לארבע שנים בלבד (3.71, אם רוצים לדייק) של קדנציה. זה טוב אולי לראש ממשלה, אבל לא לאיש עסקים שמחפש לבנות מועדון לשנים ארוכות. פוליטיקה כבר אמרנו?

בעוד מכבי תל אביב ומכבי חיפה משגשגות עם בעלים שנמצאים לאורך זמן (שחר יותר משלושים שנה נמצא אצל הירוקים, גולדהאר מתחיל את העונה ה-14 שלו במכבי ת"א), ומסוגלים לטעת שורשים, הפועל ובית"ר חיות - כמעט תמיד - מהיד לפה. במקרה של הפועל, האחים מינצברג אמנם מבטיחים לשנות את הפרדיגמה הזאת (ושיהיה בהצלחה), אבל קצת קשה להאמין להם לאור העובדה שכ"כ הרבה בעלים הבטיחו את אותו הדבר. בצד של בית"ר, לאף אחד - גם לא לאברמוב עצמו - אין את האשליה שהוא ימשיך עם הקבוצה גם בעשור הבא.

וזה בא לידי ביטוי גם ברמה ההישגית - הפועל תל אביב לא הניפה צלחת אליפות כבר 13 שנה. בית"ר אמנם חגגה גביע רק במאי האחרון, אבל בכל מה שקשור לאליפות היא צריכה ללכת 15 שנים אחורה. בעידן של כסף גדול, הפועל ובית"ר - כמו בשיר הישן של מאיר אריאל ז"ל - לא קפצו על העגלה, ונשארו הרחק מאחור. מכבי ת"א ומכבי חיפה שולטות היום בענף, וסביר מאוד להניח - בהינתן העוצמה הכלכלית וההופעות באירופה, שרק מתחזקות - שזה יימשך לעוד שנים ארוכות.

כן, הן לא כאלה שונות, הפועל ובית"ר. שתיהן קבוצות עם עבר מפואר והווה בינוני (במקרה הטוב), שתיהן עברו הקפאת הליכים, שתיהן עדיין מזוהות פוליטית, ובעיקר - יש תחושה ששתיהן לא יצליחו לייצר המשכיות הישגית בעתיד הנראה לעין. אז מה נשאר? נשארה יריבות סוערת ומבעבעת, שיוצאת מהבקבוק בכל פעם שהשתיים עולות ביחד על הדשא. והקהל, שעדיין מחכה לנצח את היריב כדי להיזכר בימי הזוהר של פעם.

הפועל תל אביב ובית"ר ירושלים הן כמו שני מתאגרפים ותיקים, שעולים לקרב ראווה. אפשר עוד לראות קרבות כאלה, בין מייק טייסון בן ה-57 לאיבנדר הוליפילד בן ה-60. שניהם רחוקים משיאם, שניהם מגיעים בעיקר עם רקורד, אבל כולם יודעים שבקרב מול החבר'ה הצעירים והזריזים - אין להם סיכוי. ובכל זאת, כשהם עולים לדשא - משהו נדלק בעיניים של הקהל. הזכרונות מהעבר, המורשת המשותפת, השנאה - כולם גורמים לקרב הזה להיות מעניין, למרות שבמשחק האמיתי - הוא לא שווה הרבה.

עוד מעט, ייפתח פרק נוסף במשחק הכי פוליטי, הכי סוער והכי ייצרי שהכדורגל שלנו מסוגל לייצר. משחק שבו, נדמה, הכל יכול לקרות והכל כבר קרה. משחק שפעם היה כאן עימות בין שתי אימפריות, בשנה אחת הוא אפילו היה קרב ישיר על אליפות המדינה. והיום? היום אצל שתי הקבוצות, דומה שהכדורגל כמעט משחק תפקיד משני. האוהדים הם השחקן המרכזי, והשחקנים רק מנסים לקרוא את השורות שכותבים להם בתסריט.

כן, הן לא כאלה שונות. אבל כל מי שראה סרט או שניים בחייו יגיד שדווקא מתוך הדמיון, נולדות היריבויות הכי גדולות. כמובן שנשאיר לכם לקבוע מי כאן הנבל השלילי ומי הגיבור החיובי; זה, הרי, בכל מקרה בעיני המתבונן - או האוהד. לנו רק נשאר לקוות שהמשחק הזה ימחיש דווקא את היריבות הספורטיבית המפוארת - משה סיני, אישטוואן פישונט, עמית בן שושן, ערן זהבי - ויתעלה עם משחק לפנתיאון. קצת יותר מהכדורגל הגדול שהיה במשחק הזה, וקצת פחות מהשנאות הישנות והאידיאולוגיות.

מהן, נראה לי, יש לנו מספיק.