תהיו קצת יותר אופיר חיים וקצת פחות ציניים

זה לא סוד שלכדורגל הישראלי יש תדמית לא משהו. אחרי סוג של שיא בשנות התשעים, המעמד של הענף בארץ ירד - הוא הפך, במידה רבה, למושא ללעג הרבה פחות מאשר למושא הערצה. והיו לכך סיבות טובות - הרמה ללא ספק ירדה, וגם העלייה בכמות השידורים מחו"ל השפיעה על החזות של המוצר המקומי.

ואז, הגיע הקיץ האחרון - הקיץ שבו כולנו יכולנו להתאחד שוב סביב כדורגל ישראלי. ההצלחה המסחררת של נבחרת הנוער (שנה שנייה ברציפות), ואחריה הקמפיין המפואר של הנבחרת הצעירה יצר משהו מחודש שלא חווינו בשנים האחרונות - תחושת הזדהות. נבחרת ישראלית הצליחה לגרום לכולנו לעזוב הכל ולהיצמד למסך.

ומעל הכל, יש כאן תחושה של משהו נכון שקורה. אחרי הרבה שנים שבהן הרגשנו סוג של ייאוש ותחושה ששום דבר טוב לא יצמח, הופיע בפנינו דור של שחקנים שסירב להיכנע לתחושת הכישלון מראש. אוסקר גלוך הוא כמובן הסמל המובהק, אבל יחד איתו בהחלט אפשר לזהות את דניאל פרץ (בקרוב בבאיירן מינכן), ענאן חלאילי, חמזה שיבלי, דור תורג'מן, גיל כהן והרשימה עוד ארוכה.

חלק גדול מהשמות האלה לא היו ידועים לרוב העם עד הקיץ הזה - אבל זה לא מנע מאיתנו להתאהב בהם ממבט ראשון. הרוח ה"חצופה" (במובן הכי טוב של המילה) שהיתה להם, היכולת להתעלות מול יריבות הרבה יותר מרשימות וחזקות על הנייר, ובעיקר תחושת חוסר הפחד - כל אלה הכניסו את השחקנים האלה ללב של כולנו.

האנרגיות האלה היו, ללא ספק, מדבקות. בבת אחת, המשמעות של צמד המילים "נבחרת ישראל" קיבל מטען שונה - מעכשיו, לא הסתכלנו על "הנבחרת" כמשהו שהוא שם נרדף לתבוסתנות, לשערים שספגנו בדקה התשעים, לתפיסת הראש בין הידיים. עכשיו "נבחרת ישראל" היתה זו שמנצחת באופן דרמטי, שמשיגה יותר ממה שחשבנו, שמפתיעה לטובה.

אבל ככל שהוא היה מתוק, קיץ 2023 כבר כמעט מאחורינו (לא מבחינת אקלים, אבל מבחינת לוח השנה). ואחרי הקיץ, בא הסתיו (בלי קשר ללמקין) - שבו האנרגיות האלה צריכות להימשך גם לליגה שלנו. אסור שההישג הגדול הזה, מרגש ומקסים ככל שהוא היה, יישאר בודד. כמו איזו נקודה יפה בזמן. הוא צריך להתממש, גם בדרך שבה אנחנו מתייחסים לשחקנים האלה.

אלה אמנם רק הרמות הצעירות (ואין קלישאה גדולה יותר מאשר "בבוגרים זה נראה אחרת"), אבל יש משהו מיוחד בדור הזה - כפי שהם כבר ידעו להוכיח ברמות גבוהות יותר. ונדמה לי שכולנו רוצים לראות את ההזדמנות נמשכת גם בליגת העל - אפילו ברמת דקות המשחק.

דור תורג'מן, בטח אחרי שיובאנוביץ' נמכר, יכול וצריך להיות חלוץ פותח במכבי תל אביב. ענאן חלאילי הראה באירופה שהוא בהחלט ראוי להרכב הראשון במכבי חיפה. אפילו יוני סטויאנוב, שאמנם לא מייצג את ישראל, בוודאי יכול לשדרג את הפועל באר שבע. ואני אפילו לא מדבר על הפועל תל אביב, שבמידה רבה הנכס הכי טוב שיש לה (לצד הקהל) הוא המחלקות הצעירות שנבנו בתקופת הניסנובים.

יש שכבה שלמה של שחקנים, עם המון כישרון ובעיקר עם המון רעב, שיכולים וצריכים למלא את הוואקום שנותר מעזיבת לא מעט סטארים בקיץ הזה. וכמובן שקשה לעשות את זה ברמה הפרטנית - מאמנים, בסופו של דבר, צריכים לקבל את ההחלטות המקצועיות על בסיס מריטוקרטי ולא על סמך תעודות זהות או גילאים.

אבל כאן בדיוק אמורות להיכנס ההנהלות והמנהלים המקצועיים - להבהיר שמעבר לרצון המיידי בתוצאות, הכדורגל הישראלי זקוק לשחקנים האלה על המגרש - לא רק מתוך אינטרס עמום של "טובת הכדורגל", או רצון לסייע לנבחרת, אלא גם מתוך הבנה שזה יסייע לקבוצות אפילו כלכלית.

מכבי תל אביב עשתה, לאורך השנים, לא מעט כסף על שחקנים שגדלו אצלה במועדון - זה משהו שמספק יציבות, ומסוגל לבנות קבוצות איכותיות לאורך שנים גם בלי הכיסים הרחבים למדי של הבעלים. תרבות ה"אקזיטים" מצריכה גם עבודה אמיתית על החומר המקומי שיש במועדונים, וזה מוכיח את עצמו כמשתלם - תשאלו את מכבי פתח תקווה, שחיה עד היום על מכירות שחקנים כמו מנור סולומון, ליאל עבדה ותאי בריבו. את מה ששתיהן עושות, אפשר לעשות גם במועדונים אחרים.

אבל גם מעבר לאינטרס התזרימי, הכדורגל שלנו זקוק לגיבורים חדשים, מכאן. הקיץ האחרון הראה שעם קצת אמונה וקצת חשיבה אחרת, אפשר וצריך להגיע רחוק יותר משדמיינו. גם הליגה הישראלית יכולה להשתמש באותה הגישה - להאמין בשחקנים שיש לה, להצמיח שמות חדשים, לתת אמון גם בשחקנים שלא יוכיחו את עצמם בשנייה הראשונה.

ובכלל, האווירה סביב הכדורגל הישראלי יכולה וצריכה להשתנות. מתן צ'אנס לשחקנים הצעירים, פירושה גם ההבנה שהדרך תהיה רצופת טעויות. ככה זה. והתרבות המיליטנטית והכועסת-תמיד שמחפשת עריפת ראשים תצטרך להתחלף באורך רוח, ובהבנה שכדורגל דורש תהליכים ארוכים. נראה לי שכולנו נרוויח מתפיסה קצת יותר שפויה, וקצת יותר מכבדת, של הכדורגל המקומי לקראת עונת 2023-24. קצת יותר אופיר חיים, וקצת פחות ציניות.

הקיץ האחרון לימד אותנו שכמאמר החולצה ההיא של משה גלאם, יש מקום "למי שמאמין באהבה". ולמרות שגם העונה, כנראה, יהיו פיטורי מאמנים ופאדיחות וטעויות שיפוט - יש בכדורגל שלנו המון מה לאהוב.

וקצת אהבה, אף פעם לא תזיק.