הכל הבל: אולי הכדורגל יאחה את הפצעים

בכדורגל הישראלי, הלכה והתפתחה מסורת: שלוש שנים הם המקסימום של קבוצה מנצחת. כך היתה מכבי חיפה של רוני לוי, באמצע העשור הקודם (2004, 2005, 2006). כך היתה מכבי תל אביב של עידן ג'ורדי קרויף (אמנם שלושה מאמנים שונים, אבל אותה מערכת ואותו מנהל מקצועי). כך היתה הפועל באר שבע של בכר, וואקמה, מליקסון ואליניב ברדה. וכך, גם מכבי חיפה של בכר, שרי, אבו פאני ועומר אצילי.

הנה, הגענו שוב אל אותה נקודה בזמן. קבוצת שלוש השנים של מכבי חיפה הגיעה למיצוי. בכר נפרד ועבר לכוכב האדום, אצילי הלך לכסף של איחוד האמירויות ואבו פאני מחפש להגשים את עצמו בהונגריה. בעל כורחה, הקבוצה הכי דומיננטית של הכדורגל שלנו בשלוש השנים האחרונות נכנסת לתהליך של בנייה מחדש. מסאי דגו הוא האיש על הקווים, "שואו" קיבל את המפתחות למרכז השדה, רפאלוב חזר הביתה - ואולי דווקא ענאן חלאילי, אחד מגיבורי נבחרת הנוער, יהיה זה שיפרוץ.

מה שבטוח הוא שגם הקבוצות האחרות קולטות את המסר - יש בעונה הזו הזדמנות לסדר עולמי חדש. המלך אמנם לא איבד את הכתר, אבל אפשר פה ושם לראות את כס המלכות רועד. מכבי חיפה היא כבר לא אותה קבוצה חזקה ובטוחה בעצמה - היא עדיין מלאה באיכויות, אבל אותה תחושה שמכבי חיפה תמיד תנצח בסוף - כבר לא כאן. וזאת ההזדמנות לפרוץ קדימה.

מכבי תל אביב, למשל, חיכתה בפינה בשקט. שלוש שנים שהצהובים מנסים להתחרות במכבי חיפה, ואיך נאמר? לא ממש מצליחים. מאז שוולדימיר איביץ' עזב, התחלפו שישה מאמנים שונים (כולל איביץ' עצמו שחזר לקדנציה קצרה ותמוהה) וכל מיני ניסיונות נעשו. בקיץ הקודם, מיץ' גולדהאר פתח את הכיס והביא הכל מכל, כדי לאתגר את היריבה בירוק. זה עדיין לא עבד - החיבור הקוסמי שנוצר בחיפה בין המאמן הטוב ביותר לשחקן הטוב ביותר, לא היה ניתן לעצירה.

אבל עכשיו, בוקר חדש מרחף מעל הליגה שלנו. רובי קין הוא אמנם לא מאמן מנוסה, אבל הוא בהחלט דמות שיכולה לספק השראה - להכניס ווינריות בתוך מועדון שקצת איבד את ההרגשה הזאת. הסוד של מכבי ת"א העונה, בניגוד לעונה שעברה, היא לא כל כך מי שהגיע - אלא מי שכבר שם, ויבוא חזק יותר לעונה הנוכחית.

יונתן כהן הוא הסמל המובהק - מי שבעונה שעברה בקושי שיחק, בעיקר ישב בצד וכשעלה לדשא זה לא נראה סימפטי, נראה העונה כמי שרוצה לחזור ולטרוף את הדשא ממש כמו פעם. הוא רץ יותר, הוא כובש יותר, והוא מזכיר את השחקן המצוין שלהט בליגה בקבוצה הגדולה ההיא של איביץ'.

גם דור פרץ הוא אותו הסיפור; החזרה שלו לכדורגל שלנו לא היתה סוגה בשושנים, אבל שנת החזרה הלא קלה יכולה להיות הבסיס לקליטה מחדש. ויש, כמובן, את ערן זהבי - שאסור אף פעם להספיד אותו. בהיעדרו של אצילי, זהבי הוא היום ה"גולר" הדומיננטי בליגה שלנו. הוא חזר למכבי כדי לזכות באליפות, והעונה הוא מגיע רעב מאי פעם - לא רק למען המטרות האישיות, אלא בעיקר למען המטרה הקבוצתית.

אבל חשוב לזכור - גם מכבי תל אביב איבדה הקיץ שני עוגנים משמעותיים. ג'ורג'ה יובאנוביץ', ב"אקזיט" ידוע מראש, נמכר לבאזל; והשוער דניאל פרץ - במכירה שהיא הכל חוץ מצפויה - עזב לטובת ההרפתקה הבלתי נתפסת בבאיירן מינכן. אלה חורים שרובי קין והמערכת מאחוריו (כולל המנכ"ל בן מנספורד, עוד בן אובד שחזר הביתה) יצטרכו למלא באיזושהי דרך.

אולי זה יקרה עם דור תורג'מן - השם המעניין ביותר של הקיץ, אחרי ההצגות בנבחרת הנוער ובנבחרת הצעירה, שמחכה להזדמנות לפרוץ קדימה (תרתי משמע). אבל מכבי ת"א, בבסיסה, היא קבוצה בריאה וחזקה שמחכה להזדמנות לקרוא תיגר על הכתר. והעונה נראית כמו הזדמנות מושלמת לכך.

הצלע השלישית בכדורגל שלנו, הפועל באר שבע, לכאורה היתה אמורה לראות את הקיץ הזה כמקפצה. שני המועדונים הגדולים סמכו על מאמנים חדשים, שמביאים איתם גישה אחרת - ודווקא ב"ש ניסתה ללכת על מה שיש לה. היא כמובן הביאה שחקנים חדשים (ולא מעט מהם), אבל בפועל העוגנים של ב"ש - מיגל ויטור ואליניב ברדה - עדיין כאן.

אבל האם באר שבע עשתה את ה"אקסטרה" כדי להתחזק, ולעלות מדרגה? בינתיים זה לא נראה ככה. גיא בדש עוד לא ממש הגיע, אופיר מרציאנו רחוק מלהיראות כמו שוער נבחרת, וגם הזרים עוד לא באו לידי ביטוי אמיתי בתחילת העונה.

ה-6:1 המהדהד מול מכבי תל אביב ב"משחק האירופאיות" היה זעזוע שב"ש לא ציפתה לו, ושלא היתה לו משמעות מקצועית - אבל הוא שינה את היחס והאווירה במועדון, כמעט באחת. ברדה חשב שהמשימה שלו הקיץ תהיה לעשות את העלייה - לקפוץ עוד מקום אחד בטבלה. בינתיים, בלי שתכנן, הוא צריך כמעט לבנות מחדש - בסוף אוגוסט.

זו התחלה חדשה גם עבור הפועל תל אביב - אחרי שנים ארוכות של דשדוש תחת הניסנובים, יש שם בעלות חדשה ואמריקאית, מאמן זר עם סיפור מעניין מאחוריו בדמותו של מייקל ולקאניס, ולא מעט החתמות מהסוג שכבר הרבה זמן לא ראו במתחם חודורוב - עמרי אלטמן חזר למועדון, מאוויס צ'יבוטה הגיע ממכבי חיפה כדי לזרוח מחדש, חוסה רודריגס חזר לישראל ויש אפילו שחקן שהגיע מליון (אמנם יהודי, אבל אף אחד לא מושלם).

ובבית"ר ירושלים? שם הכל תמיד מתחיל מאפס. הקבוצה שהחזירה את הגביע אחרי 14 שנה השתנתה ללא היכר, לפחות ירדן שועה נשאר - כדי להשאיר בקבוצה מעט מהווינריות שאפיינה אותה. במועדון שיש בו הכל חוץ מיציבות, גם העונה המשימה של יוסי אבוקסיס תהיה לנסות ולאלתר עם מה שיש לו - ואין לו הרבה. מצד שני, גם בקיץ שעבר אמרנו את זה - וזה נגמר עם חגיגות בגן סאקר.

תוסיפו לזה את הפועל פתח תקווה, שחזרה אלינו בשעה טובה אחרי שמונה שנים ארוכות ואינספור מהפכים; הפועל חדרה, שיוצאת לדרך עם הנהלה חדשה; מ.ס. אשדוד, שהקפיצה את מאמן קבוצת הנוער; מכבי פ"ת ובני לם, עם לא מעט שחקנים מעניינים שיחפשו לחדש ימיהם כקדם - בקיצור? כרגיל, יש לנו המון מה לראות השנה בליגה המקומית.

ליגת העל חוזרת בתקופה שבה כולנו זקוקים נואשות לאסקפיזם. החדשות בחוץ אף פעם לא היו תענוג, אבל הקיץ הזה היה קיץ עצוב מאוד בהרבה מובנים. דווקא בגלל זה, יש תפקיד חשוב לכדורגל שלנו - לשמש מראה חיובית יותר למצב. להראות שערבים ויהודים, וגם יהודים ויהודים, יכולים להסתדר ולשחק ביחד.

כי בסוף, אחרי כל הוויכוחים והדרמות - כנראה שהבל הבלים, הכל הבל.

ולא מרגש אותנו כלום, חוץ מכדורגל.