לילה בלי כוכב: תום עידן ה"סטארים"
תגובת הקהל לזוגיות בין דניאל פרץ "האנונימי" לנועה קירל רק מוכיחה את המציאות הישראלית: מעבר לבועה החמימה של השרופים, אין זוהר בכדורגל שלנו. המציאות של שנות ה-90, שבה שחקנים היו ידוענים, נעלמה - והענף נדחק לפינה. המסקנה? תנו לשחקנים להיפתח. מחוץ למסגרת
התקציר באדיבות "ספורט 1"
זאת היתה הידיעה המסעירה של סוף השבוע האחרון. היא עפה ברשתות, הרעידה לבבות באינסטגרם, פתחה דיונים בטוויטר והדליקה את מי שעדיין נשאר באפליקציית "ת'רדס" (זוכרים שהיה פעם דבר כזה?). לנועה קירל, כוכבת הפופ הגדולה של התקופה, יש חבר חדש - קוראים לו דניאל פרץ, והוא השוער של מכבי תל אביב ונבחרת ישראל.
היו ימים שבהם רומן בין זמרת פופ משגשגת לשוער נבחרת ישראל היה פיצוץ אטומי. רק דמיינו רומן בשנות השמונים בין עפרה חזה לבוני גינצבורג. היום, חייבים להודות, רוב בני האדם הסתכלו על הידיעה הזאת ובהחלט זיהו את קירל - בכל זאת, הנציגה שלנו באירוויזיון, זמרת שייצרה אינספור להיטים בשנים האחרונות, כוכבת במלוא מובן המילה.
לגבי האיש השני בתמונה, רובם מצמצו בעיניים ושאלו שאלה אחת: "מי?"
וזה לא, חלילה, עלבון כלפי דניאל פרץ - מדובר בשוער כדורגל יוצא מן הכלל, אחד שמנבאים לו עתיד גדול ושהביא לנו המון גאווה בקיץ האחרון עם הנבחרת הצעירה. אבל המציאות של הכדורגל הישראלי היום גורמת לכך שאפילו הוא - שחקן שנחשב לשם הכי גדול של הענף, שמשך עיניים בכל אירופה ושנערץ על ידי אוהדי מכבי תל אביב - אינו דמות שחוצה את הגבול של אתרי ומדורי הספורט. יניב פרנקו, עמיתי, כתב על כך בטור שהתפרסם ממש כאן בשבת האחרונה - וצדק.
תחשבו רגע על מי שנחשבים לשמות גדולים בכדורגל שלנו - שחקנים שמככבים בליגה הישראלית, שמרוויחים הרבה כסף ומייצרים לא מעט עניין. כמה מהם באמת מוכרים לקהל הרחב? האם דולב חזיזה, או ירדן שועה, או עלי מוחמד, או אנריק סבוריט - הם אנשים שמישהו יזהה ברחוב? אני בספק גדול.
וכאן צריך להבדיל בין "המשוגעים לדבר" לבין הקהל הרחב. רוב האנשים שקוראים את הטור הזה, לדוגמא, הם ככל הנראה שוחרי ספורט; מנויים על ערוצי הספורט, כאלה שנכנסים לאתרים באופן קבוע, עוקבים אחרי שחקנים ומועדונים ברשתות החברתיות (כל אחד וקבוצתו) והולכים למשחקים באופן שבועי. יש קבוצה די רחבה של אנשים כאלה, אבל היא לא באמת מייצגת את כלל הקהל הישראלי. מדובר בבועה - בועה גדולה וחמה מאוד - אבל בועה.
אני, באופן טבעי, מתנגד לתחושות נוסטלגיות ולאימרה השחוקה ש"פעם היה כאן טוב יותר" - אבל לפחות בנושא הספציפי הזה, חייבים להודות שהמצב בשנות התשעים (השנים שבהם גדלתי) היה אחר.
כי בשנות התשעים ותחילת שנות האלפיים, גם שחקני כדורגל בליגה הישראלית היו כוכבים. "סלבריטיס", בלעז. שחקנים כמו יוסי אבוקסיס, עופר טלקר, ג'ובאני רוסו, לירן שטראובר - היו אנשים שמופיעים בטלוויזיה באופן קבוע. עושים פרסומות, מככבים בתכניות אירוח, משתתפים ב"גמר פספוסים".
כל ילד שגדל בשנים הללו, זוכר שכל השחקנים הגדולים עשו קמפיינים יקרים ורחבי היקף: חיים רביבו ל"תפוצ'יפס", אלי אוחנה לשמפו "הד אנד שולדרס", אייל ברקוביץ' ל"דנט", וכמובן קמפיין האופנה תחת הסיסמא שכולנו יודעים למלמל: "אין אספנייה, פארה מי, אופנת סגל". בקיצור, היינו בתקופה שכדורגל היה בה תחום שייצר מפורסמים - אנשים בעלי שם, שהתקשורת עוסקת בהם ברמה גבוהה.
עכשיו נסו לחשוב מתי בפעם האחרונה ראיתם כדורגלן פעיל עושה קמפיין. מתי ראיתם שחקן כדורגל בטלוויזיה, שלא במסגרת משחק. כן, בדרך כלל אנחנו חוזרים לאותו שם - ערן זהבי. כוכב שיודע שהוא כוכב, שחקן שמצליח לעורר סביבו עניין - חיובי או שלילי, מישהו שהוא אייטם. גם מנור סולומון, מי שהולך ומתפתח בתור כוכב, כבר נהנה מאיזה פרסומת חמודה עם רותם סלע ל"בנק דיסקונט". אבל זהו - כאן הרשימה, פחות או יותר מסתכמת.
הדבר הכי קרוב לשחקן מפורסם שמייצר סביבו עניין וקמפיינים הוא מאור בוזגלו, שפרש ממשחק פעיל לא מזמן, וגם זה הגיע בעיקר בזכות סדרת הריאליטי המצליחה שבה הוא מככב, יחד עם בני משפחתו.
כן, הכדורגל כבר מזמן לא תחום פופולרי בתרבות הישראלית. נעלם מהרדאר, הפך למנת חלקו של ציבור מצומצם - קולני מאוד, כזה שיודע למלא אצטדיונים ולעשות המון רעש, אבל כאמור, מצומצם. אז איך הגענו הנה? האמת היא שלדעתי, יש לכך שתי סיבות עיקריות. הראשונה היא מערכי הדוברות של הקבוצות - ש"כלאו" את השחקנים, וכמעט לא משחררים אותם לדבר.
מתוך פחד שחס וחלילה ייצא משהו אנושי, ש"יעשה בלגן" או יפגע במישהו, הקבוצות נוקטות במדיניות שמרנית במיוחד - שבה הפעם היחידה שבה אנחנו שומעים מאמנים או שחקנים, היא רק לפני או אחרי משחקים. במסיבת עיתונאים מיוחדת, או במה שמכונה "ראיון זיעה" - ראיון שבו הם מדברים מיד אחרי שריקת הסיום. בשני המקרים, הם מעדיפים להישאר היכן שנוח - באיזורי ה"אנחנו חיים משבת לשבת".
והאמת היא שגם במציאות של היום, הכדורגלנים הישראליים דווקא מוכיחים את עצמם כמי שבהחלט יכולים לדבר ושווים את המיקרופון. בכל פעם שכדורגלן מוביל מקבל הזדמנות להתראיין, בדרך כלל בפודקאסטים מסוגים שונים ("מדברים" עם שי האוזמן, "זו אגדה" עם אבי נוסבאום, "הפודיום" של אורן יוסיפוביץ', או "האנליסטים" של רפאל קבסה - ויש עוד כמובן), זה רק מוסיף לו ולערך שלו.
זה מחבר את הציבור הרחב לשחקנים, זה נותן להם דמות רחבה יותר שיכולה להפוך למפורסמת - ובדרך, להעלות גם את קרנה של הקבוצה. לא יקרה שום אסון אם השחקנים ידברו יותר, בדרך כלל גם יש להם מה להגיד.
המקרה הקלאסי הוא של דמות אחרת שעשתה קמפיין לאחרונה: מאמן נבחרת הנוער, אופיר חיים. הנה לכם, דוגמא נדירה יחסית לאדם בכדורגל הישראלי שנחשף במלוא זוהרו - שהוציא את הסיפור שלו החוצה באופן אמיץ, שדיבר באופן אותנטי, ושהתחבר ללבבות של הקהל הרחב. האהבה והסימפטיה שהוא עורר אצל הציבור, הפכה אותו לדמות אטרקטיבית שיש לה מעמד ומרימה את התדמית של הכדורגל בישראל. או במילים אחרות: כשאנחנו רוצים, אנחנו בהחלט יכולים.
אז מה צריך לעשות? גדול עליי להציע פתרונות רחבים, אבל הנה המלצה אחת: תנו לשחקנים להיפתח. לא ייתכן ששחקנים מובילים בכדורגל שלנו, הם כאלה שאנחנו לא שומעים את הקול שלהם. ברגע שהקהל הרחב יקבל את השחקנים בלי פילטרים וקלישאות, הם יוכלו גם להתאהב - ויש במה. נראה לי שהענף כולו, וכולנו כמי שמעורבים, יוכלו להרוויח מזה.