נגד ההיסטוריה: האתגר של ברק בכר

הכיוון של ברק בכר, בהנחה שהסיפור יתממש, הוא נכון: להתחיל בליגה קטנה יחסית באירופה כמו זו בסרביה, לנסות להותיר חותם בליגה האלופות עם הכוכב האדום ולקוות שישימו לב אליך הרבה יותר ממה שהיית זוכה בישראל. זה לא יותר מדי, נכון, אבל עבור מאמן מישראל זה בהחלט לא מעט. הסיכוי שמכל זה תיוולד לברק בכר קריירה אירופית שמתקרבת לקריירה הישראלית שלו, הוא ממש קטן. אפילו זעיר. אבל מי שחושב שצריך לזלזל בהצעה לאימון קבוצה כמו הכוכב האדום, טועה בגדול.

חשוב לשים את הסיפור במסגרת הנכונה שלו. למאמן ישראלי, כל מאמן ישראלי, אין הרבה סיכוי להצליח בליגה אירופית רצינית ובטח לא גדולה. בניגוד לשחקנים שיש להם כישרון אינדיבידואלי שיכול להיות מנותק ממה שקורה סביבם, מאמן הוא גם תוצאה של תרבות כוללת של המקום ממנו הוא מגיע. וכמו שאתם יודעים, בקטע הזה ישראל היא מהחלשות ביבשת: תרבות הספורט כאן קלושה, מעמד המאמן מזעזע מאי פעם, העסקנים רק הולכים ומתחזקים וחוץ משלושה מועדונים, אין לנו שום קבוצה שמדמה את הדבר האמיתי.

מאמן הוא מורה, ואילו דברים המאמנים שצמחו כאן יכולים ללמד את המועדונים ביבשת הגדולה? האימונים שלהם יחדשו משהו? שיטות המשחק שלהם מתקדמות במשהו? השליטה שלהם בשוק השחקנים טובה במשהו? הם יודעים איך עובדת מערכת אירופית במדינה שבה המאמן לא מקבל הוראות מהבעלים בטלפון?

את הנקודה הזו אפשר לראות גם דרך מצבת המאמנים בקבוצות הבכירות והבינוניות באירופה. מעטים המקרים בהם מאמן מגיע מאומת כדורגל נחשלת ומצליח לבנות קריירה יציבה ולא מקרית או רגעית בבמה המרכזית. יש, למשל, את אנג' פוסטקוגלו, מאמן סלטיק, שמגיע מאוסטרליה (מדינה הרבה, הרבה יותר גדולה מאיתנו). ויש גם את תומאס פרנק, המאמן הדני הנפלא מברנטפורד (שמגיע מליגה חלשה כמו ישראל, אבל אומת כדורגל מתורבתת עם נבחרת אדירה), אבל גם איתו ברור שמדובר ביוצא מהכלל שלא מעיד על הכלל.

נכון, יש את הסיפורים של אברהם גרנט וגיא לוזון, אבל בשני המקרים הללו קיבלנו בעיקר הבלחה של עונה אחת, ואז דעיכה שממנה לא נשאר הרבה אחר כך. גרנט אמנם עשה עבודה יפה בגאנה, אבל גם הוא, המצליח שבמאמני ישראל, התקשה למצוא עבודה שהיא לא בשפה העברית. יצחק שום, בניגוד לקודמים שצוינו, הצליח לזכות באליפות יוון, אבל הוא לא שרד את העונה הבאה, וכידוע, מאמנים נמדדים לאורך זמן והאיכות שלהם נראית דרך תקופות ארוכות. אנחנו הישראלים מכירים היטב את המאמנים האלה שצצים עם הצלחה רגעית ונעלמים. אלו ששורדים הם המאמנים הטובים שלנו.

מאמן ישראלי שהוא לא גאון אנושי כמו גרנט, יכול להתגבר על הקושי הזה דרך קריירה ארוכה והתנסות אמיתית כשחקן בליגות הרצינות באמת. יוסי בניון כזה, איל ברקוביץ, רוני רוזנטל, אבל ברוב המקרים הם לא רוצים להמיר את ההצלחה האירופית כשחקן בהצלחה אירופית כמאמן. חלקם חוזרים ארצה, אחרים בוחרים בתפקיד נוח ומתגמל יותר ורובם, מה לעשות, חוזרים להיות הישראלים האלה מליגת כדורגל לא חשובה בשנייה שהם תולים את הנעליים.

לכן, גם ברק בכר צריך לקחת בהגיון את החלומות שלו על הפרק הבא בקריירה. בכר אכן מיצה את עצמו בישראל. בהנחה שהוא לא יכול לעבור למכבי תל אביב ישירות ממכבי חיפה, האתגר היחיד שלו כאן הוא להיות המאמן הראשון שזוכה בארבע אליפויות ברציפות (חמש האליפויות הרצופות של הפועל פתח תקוה הושגו עם 4 מאמנים שונים), שזה לא מעט, אבל ספק רב אם ההצעות יחכו לבכר גם בעונה שמכבי חיפה לא תהיה בליגת האלופות. הפזילה שלו לעבר המשרה בכוכב האדום היא נכונה ומוצדקת.

היא מוצדקת, גם כי ברק בכר מעדיף להתחיל בליגה קלה יחסית, עם כרטיס מובטח לליגת האלופות ואולי גם צלחת אליפות. אם היה מכוון למקום כמו אנגליה או גרמניה, ספק רב אם היה מוצא שלל וכל התיאוריה שנכתבה כאן קודם על מעמדו של המאמן הישראלי, הייתה מקבלת משנה תוקף. התכונה המנצחת של בכר היא גם זו שעובדת באירופה: היושר המקצועי שלו הוא חסר פניות, הוא יותר מנכ"ל מאשר מאמן והוא יודע לנהל מערכת ופחות נראה כמו שריף ששולף הברקות.

בנוסף, ההצעות שלו מבוססות על כשרון והצלחות ולא מגיעות לאור הקשרים של הסוכן שלו. גם זה, ספק רב אם יעזור לו בבמה הגדולה, אבל אם יש מישהו שיכול לקחת את הסיפור של המאמן הישראלי באירופה צעד קדימה מכל מה שהכרנו עד עכשיו, זהו ברק בכר. הסיכוי לכך הוא קטן, מזערי ממש, אבל לפחות על פי כיוון המחשבה שלו נראה כי מאמן מכבי חיפה מבין זאת היטב.