מכבי חיפה שמה בשבועות האחרונים חליפת צלילה ושכחה את בלון החמצן מחוץ למים. אין לה אוויר במשחקים האחרונים ובדרך היא מפילה נקודות יקרות. כשאתה בתוך המים ואין אוויר, יש לחץ והגוף מתקשה לתפקד - וזה בדיוק מה שקורה כרגע בקבוצה שעד לפני כמה חודשים עמדה מול כל יריבה בישראל, וגם בליגת האלופות.
כרגע, בלון החמצן מלא בתירוצים ואף אחד מהם לא יעזור. נטע לביא השאיר אחריו בור ענק במרכז המגרש וגם בפן המנהיגותי נותר ואקום. גוני נאור הובא לקצה הספסל, אביאל זרגרי ובאסם זערורה הובאו בידיעה שלא יוכלו למלא אפילו חלק מהחלל שנוצר - והאיש הכי מתאים למשימה, בירם כיאל, נשאר בבני סכנין ומנצנץ שם במקום להאיר את החושך שנותר אחרי עזיבת הקפטן.
הפציעה של פייר קורנו כואבת בכל חלקי המגרש ולא רק בשריר של הצרפתי, בעוד דניאל סונדגרן חזר פיזית מהפציעה שלו אבל הוא לא באמת שם, זה יותר כמו הולוגרמה של סונדגרן מתחילת העונה. אבל כל אלה, הם כאמור תירוצים. למצב שבו מיכאל אוחנה רץ לבדו 50 מטרים אחרי קרן של מכבי חיפה, אין שום תירוץ - זה כמו מתפרצת בכדורסל שמסתיימת ב"לייאפ" של שלו הרוש.
נשאלת השאלה איך תוך פגרת מונדיאל אחת התפוגגו מספר אלמנטים שאפיינו כל כך את מכבי חיפה? איפה ההתנפלות על היריבות ומה קרה למשמעת הטקטית בחלק ההגנתי? יש בדיוק שישה ימים לצוות המקצועי כדי למצוא תשובות, אבל אחרי חודש וחצי ללא כל שינוי - קשה לי להאמין שזה יקרה.
מכבי חיפה משקרת על המגרש וכשהאף גדול קשה לעבור בדלת. זה המקום של השחקנים לקחת אחריות ולחזור לעצמם, להוריד את האף ואת האגו. גם הצוות המקצועי צריך לבדוק את עצמו, אולי זה הזמן לשנות את ההתנהלות. לא לחשוב שיהיה בסדר, לעלות רגע מעל המים, להוריד את הלחץ ולמלא את הבלון בחמצן. הגוף הירוק במשבר וברק בכר צריך להוציא אותו ממנו. 28 אלף ירוקים יהיו בשבת בסמי עופר כדי לעזור לו ולתת אוויר, כמו יד שרוצה להציל, לתפוס חזק ולא לשחרר את האליפות השלישית מהידיים.