האתגר הכי גדול בקריירה של ברק בכר

ההתלהבות מפתיחת העונה של מכבי חיפה היתה קצת משקרת. מי כמוה היה אמור לדעת את זה: קבוצה שמשחקת בליגת האלופות, תמיד פותחת חזק במסגרת המקומית, ואז לאט לאט מתחילה להוריד הילוך. קבוצה שמעפילה לשלב הבתים בצ'מפיונס, תמיד מגיעה לשיא שלה בתחילת הליגה, רק כדי לגלות שהיא לא יכולה להגיע לעוד שיא כזה במהלך אותה עונה.

כל מקרה הוא לגופו. כל קבוצה שחוותה זאת, הביעה את הדיסוננס קצת אחרת. אבל בסוף - הדפוס הוא דומה והשורה התחתונה היא זהה. הטעות של כולנו היא לחפש את אותה עייפות חומר, בשילוב שתן שעולה לראש, בזמן שהקבוצה משחקת בשני המפעלים. אבל בפועל את הניגוד רואים יותר ויותר דווקא ככל שחווית ליגת האלופות הולכת ומתרחקת.

בואו נחזור שניה לשתי הפעמים הקודמות בהן מכבי חיפה הגיעה לליגת האלופות. ב-2002/3 למכבי חיפה היתה, אולי, את הקבוצה הכי איכותית שלבשה ירוק, וכמו העונה, כולם אז התלהבו מהיכולת של הירוקים לנצח בליגה הישראלית, במקביל ליכולת הטובה בליגת האלופות. בעשרת המחזורים הראשונים של 2002/3, הירוקים צברו תשעה ניצחונות. הפער בינם לבין שאר הליגה נראה עצום, כמעט בלתי עביר, אבל אז במחזורים 11-20 הירוקים כבר ירדו לארבעה ניצחונות, ובמחזורים 21-30 הם גירדו את החמישה ניצחונות. במחזור 31-33 הירוקים צברו 100 אחוזי הצלחה, אבל ניר קלינגר יכול לספר לכולכם שזה כבר היה מאוחר מדי.

הקבוצה השניה של מכבי חיפה שביקרה בליגת האלופות היתה הקבוצה הכי גרועה שהיתה לישראל בשלב הבתים היוקרתי, אבל בליגה היא העמידה שורה סטטיסטית כבירה, מהטובות אי פעם. את עשרת המחזורים הראשונים הירוקים עברו ללא איבוד של נקודה, כמה לא מפתיע. אבל בעשרת המשחקים הבאים, המאזן ירד לשמונה ניצחונות, ובמחזור 21-30 אנחנו מגיעים כבר לשבעה ניצחונות. נכון, לא שכחנו, באותה עונה הירוקים איבדו את התואר במחזור האחרון, עם תיקו בלתי נשכח מול בני יהודה בבלומפילד, אבל עם מספרים כאלה בפתיחת העונה, הם היו צריכים להבטיח את התואר עוד לפני כן.

הדפוס חוזר על עצמו גם עם הפועל תל אביב, שעלתה שנה לאחר מכן לשלב הבתים באלופות, וגם עם מכבי תל אביב הכמעט מושלמת של ערן זהבי ב-2015/16: זינוק מהר קדימה, סיפוק גדול מהיכולת לשלב בין הפסגה של אירופה ללחם והחמאה בישראל, אבל אז מתחילה השחיקה המנטלית והפיזית של המערכת.

אצל מכבי תל אביב ההיא של זהבי, קבוצה שנראתה הרבה מעל הליגה, אחרי טרבל מוחץ כזכור, הנפילה מעץ ההיבריס הגיעה קצת יותר מאוחר: בין מחזור 1-20, מכבי תל אביב מודל 2015/16 ניצחה 16 משחקים, הפסידה שניים וסיימה שניים בתיקו - משמע, 83 אחוזי הצלחה. בין מחזור 21-36, המכונה הצהובה, שהיתה בטוחה שהכל קטן עליה, ירדה כבר ל-68 אחוזי הצלחה: השיגה רק תשעה ניצחונות, הפסידה אמנם רק פעם אחת, אבל סיימה 6 פעמים בתיקו מול קבוצות בסדר גודל שגם מכבי חיפה הנוכחית לא האמינה שהיא לא תוכל לנצח.

ויש עוד מכנה משותף בין רוב הקבוצות הישראליות ששיחקו בליגת האלופות. רובן המוחלט איבדו את התואר לקבוצה שמעטים האמינו שתניף צלחת. מתברר שזו גם שנת הזדמנות. ב-2003 היתה זו מכבי תל אביב של קובי מוסא וסלאם אבו סיאם, שניצלה את העונה הלא שגרתית בארץ. ב-2010 הפועל תל אביב לקחה דאבל מפתיע, בטח עבור מי שזוכר איך העונה ההיא התפתחה. ב-2012 קרית שמונה זכתה באליפות סנסציונית, וב-2016, הנה אולי אנחנו עוברים מהמשל לנמשל – היתה זו הפועל באר שבע. האם גם השנה הפועל באר שבע תספק לנו אלופה יחסית לא מתוכננת, ושוב בעונה שקבוצה ישראלית העפילה לאלופות? לשם נושבת הרוח, אבל כרגע זו לא הנקודה.

הנקודה היא שאחרי ששה ביקורים של קבוצות ישראליות בשלב הבתים באלופות, למכבי חיפה יש כיום מספיק נתונים סטטיסטיים כדי להבין טוב יותר מה קורה לה. ואולי גם: איך משנים את הסטטיסטיקה הדי מוחלטת הזו.

מקרי העבר מלמדים שלא רכש בינואר הוא הפתרון לעייפות החומר והביטחון המופרז שנצבר במערכת. ב-2002/3 למשל, מכבי חיפה הביאה שני שחקני על שחיזקו את הקבוצה שהיתה גם ככה בשתי דרגות מעל כולם מבחינת איכות הסגל: אליניב ברדה ועידן טל. נכון, איגביני יעקובו אמנם עזב בחלון של החורף, אבל שוב – עם הרכש האדיר שהגיע, שני שחקנים רעבים ומוכשרים, ובסיס כמעט מושלם בכל עמדה – זה היה אמור להספיק לאליפות שלישית ברציפות. אז, בדיוק לפני 20 שנה, זה לא קרה.

כדי שההיסטוריה לא תחזור על עצמה גם הפעם, מכבי חיפה חייבת להשתחרר מהתפיסה שמי שאמור לרענן אותה ולהחזיר לה את העליונות הם שחקני הרכש דוגמת דיא סבע. היחידים שיכולים למנוע ממכבי חיפה שחזור מלא של אותה עונה ב-2002/3 הם אלו שהביאו אותה לשיא השיאים בקיץ: אצילי, שרי, חזיזה, מוחמד. זו הנוסחה היחידה בדרך לאליפות ראשונה של קבוצה ישראלית שעלתה לאלופות: הגיבורים הישנים. הם אלו שהביאו את מכבי חיפה למעלה והם אלו שהורידו אותה למטה. גם מקרי העבר האחרים מלמדים: רכש בינואר הוא תוספת נחמדה, אבל הוא אף פעם לא הפתרון למשבר שמגיע בשליש השני או השלישי של העונה.

במקרה של מכבי חיפה הזו, אפשר וצריך לחדד עוד קצת את הנקודה: היחיד שיכול להדליק מחדש את הגיבורים הישנים של מכבי חיפה הוא האיש שבלעדיו הם לא זכו באליפות ירוקה – ברק בכר. זו אולי המשימה הכי קשה בקריירה שלו. משימה שאף מאמן ישראלי לא עמד בה, אבל מאחר שנתוני הקריירה של בכר הם לא לגמרי ישראלים, אולי הוא יצליח לעשות את מה שנראה בלתי יאמן פתאום. אם יעמוד בכך, בהחלט אפשר יהיה לקרוא לו המאמן הישראלי הגדול בכל הזמנים.

לבכר, כמו לרוב המאמנים של הקבוצות הישראליות שעלו לאלופות, אין חוויה מתקנת. לא היה מאמן אחד שהעפיל פעמיים לשלב הבתים בצ'מפיונס, וזו פעם ראשונה שהוא מתמודד עם אתגר מסוג כזה. אבל זו היתה גם נקודת המוצא כאשר הוא נחת בהפועל באר שבע או חתם במכבי חיפה, וכולם יודעים איך בכר התמודד עם נקודת המוצא הזו. האם בניגוד לשחקנים שלו, ברק בכר מודל 2023 מסוגל להגיע פעמיים בעונה לשיא שלו? במקרה שכן, במיוחד כשרואים כעת כמה מכבי חיפה מתקשה לפצח משחקים פשוטים, זה יהיה ההישג הכי גדול של מאמן ישראלי אי פעם.