אויבו של הטוב: מלכודת הדבש של הפועל חיפה

1. רוני לוי. בשנת 1969, להקת הרולינג סטונס הוציאה את אחד הלהיטים הגדולים שלה. בשיר שהפך ברבות השנים לקלאסיקה, טוען מיק ג'אגר ש"לא תמיד אתה יכול להשיג את מה שאתה רוצה. אבל לפעמים, אתה יכול להשיג את מה שאתה צריך". זה שיעור חשוב לא מעט לבני אדם, שנקרעים בין הצורך להאמין במציאות אוטופית, לבין ההבנה שלפעמים אפשר להסתפק גם במה שיש. להשיג את מה שאתה יכול כאן ועכשיו, בידיעה שזה יכול להיות טוב דיו.

בדילמה הזו שבין הרצון לצורך - נמצאת הפועל חיפה מודל 2022. בשנה הבאה היא תחגוג מאה שנה, והעונה הזו היא חיפשה את "מה שהיא רוצה" - לבנות קבוצה גדולה, יקרה, כזו שתהיה "הרביעית" מאחורי שלוש הגדולות. אם תרצו, אלופת ישראל השנייה. אלא שהרצון הזה התרסק על סלעי המציאות עם פתיחת העונה הזו. ניר קלינגר שהיה אמון על הפרוייקט הודח, ובמקומו הגיע רוני לוי - אם תרצו, מאמן שמתחבר בדיוק למסקנה של מיק ג'אגר. לפעמים, אתה יכול להשיג את מה שאתה צריך.

מי שמביא את רוני לוי יודע מה הוא יקבל - בכל זאת, הוא איתנו כבר כמעט עשרים שנה, ועבר בלא מעט מקומות עבודה בכדורגל שלנו. יש לו ערכים מאוד ברורים ונהירים: כדורגל סגור, הגנתי, אבל כזה שמביא תוצאות - על חשבון הניצוצות והיופי. הכדורגל של רוני לוי הוא כדורגל ששורשיו נטועים עמוק בקרקע המציאות, של קבוצה שקודם כל לא מתפרקת. נשארת עומדת איתנה. אם מתישהו יבוא הגול, הוא יתקבל בברכה - אבל הוא לא המהות ולא העיקר.

מי שמחפש ניצוצות או כדורגל מלהיב והתקפי, כדאי שיחפש לו מאמן אחר. והבחירה ברוני לוי לא היתה מקרית - אם משהו בלט בהפועל חיפה של המחזורים הראשונים העונה, זה תחושת תלישות. תחושה שהקבוצה הזו, על אף שחלקיה נראים על פניו איכותיים (אלחמיד, חנן ממן, אלון תורג'מן, אליאל פרץ), חסרה איזה חיבור למציאות. חסרה בסיס איתן שממנו אפשר לצמוח ולשחק כדורגל בעתיד. באופן סמלי, רוני לוי הצליח לספק את המטרה הזאת בטדי: הוא הצליח להביא נקודה בתשעה שחקנים, משחק שכנראה שהפועל חיפה הקלינגרית היתה מקבלת בו 3:0.

הבעיה עם רוני לוי תתחיל להיות כאשר יירגע "האפקט", ויתחילו הציפיות למשהו קצת מעבר ללחימה חסרת פשרות, ואיסוף של נקודה אחר נקודה בדרך להישארות בליגה. שם, ללוי היתה ותמיד תהיה בעיה. וכשהציפיות האלה יתנגשו עם העקרונות הקשוחים של המאמן, הפועל חיפה עלולה להיתקל במכשול לא פחות גדול ממה שהיה לה עד עכשיו.

2. מכבי חיפה. לנו, אוהדי הכדורגל, קצת קשה עם אנשים "מושלמים מדי". הכדורגל הוא הספורט של ההמונים, וההמונים מחפשים לעצמם - בדרך כלל - גיבורים שמדברים אליהם בגובה העיניים. כאלה שדומים לנו. נמוכים יותר, קטנים פיזית, גאונים כאלה שמוציאים מעצמם פי 200 ממה שחשבנו שהם שווים באמת. אנדרדוגים. לכן האהבה לליאו מסי כל כך גדולה, לכן מראדונה או זידאן היו כל כך נערצים. הם היו לא מושלמים - ולכן זכו לסימפטיה הטבעית של הקהל.

ובדיוק בגלל זה, ספורטאי על - אלים בדמות אדם, שבנויים לתלפיות ואין שום דבר שעוצר אותם - מעוררים לא מעט אנטגוניזם. דוגמאות לא חסר. ובפער הזה בדיוק נופל פרנטזדי פיירו, החלוץ של מכבי חיפה. פיירו הוא ענק בספורט של גמדים - לא במובן המקצועי, אלא במובן הפיזי נטו. לא סתם צוחקים עליו שהוא "שחקן כדורסל", כי הפיזיות שלו מתאימה הרבה יותר ל-NBA, מאשר למשחק ליגה סטנדרטי בישראל.

ולפעמים, אנחנו נוטים לחשוב קצת בינארית: אם מישהו הוא בהכרח גדול ופיזי - הוא בדרך כלל לוקה בטכניקה. קשה מאוד להיות גם חזק וגם חכם. ובכן, מה שפיירו מצליח להוכיח - וזה קורה לא מעט פעמים העונה במכבי חיפה - הוא שאפשר. ופיירו, שנתפס בהתחלה כחלוץ גדל גוף שעיקר השערים שלו מגיעים מנגיחות ומיכולות ניתור אדירות (מה שבהחלט יש לו) - החל בזמן האחרון לעבוד עם הרגליים, ולהיות לא פחות ורסטילי. ראית את זה במשחק מול קריית שמונה, ובעיקר - ראית את זה מול מ.ס. אשדוד.

כמו נגד באר שבע עם הגול בתוספת הזמן, כמו נגד חדרה - גם במשחק הזה, הנקודות היו רשומות על שמו של החלוץ מהאיטי. פעם אחת בנגיחה, פעם שנייה בהתמצאות נהדרת ברחבה - ופעם שלישית עם המסירה החכמה לאבו פאני שסגרה עניין. סטיגמות הן דבר נחמד, אבל פיירו מצליח לשבור אותן שבוע אחרי שבוע. הוא עשה את זה בליגת האלופות, הוא עושה את זה גם בליגה שלנו (גם אם זה בא באיחור יחסית למה שכולם ציפו). למכבי חיפה יש נכס אדיר בחוד ההתקפה שלה, שהיא תקבל ממנו הרבה נקודות בעתיד.

3. הסבלנות. שמעון פרנס אמר פעם ש"הסבלנות היא הדרך המהירה מכולן". כל מי שעמד פעם בתור, ככל הנראה לא יסכים איתו; אבל בכדורגל שלנו, הוכח שלפעמים היכולת להתעלם מרעשי הרקע - ולראות את הדברים כמו שהם, משתלמת. זה הסיפור של שתי קבוצות שהיו במחזור הזה בליגת "ישראל השנייה" (היא ליגת "Two Zero") - הליגה שבה הכל מקרי ורנדומלי, ולתכניות המקוריות אין שום משמעות.

האחת היא מכבי נתניה. זוכרים? זאת שבשבוע שעבר כולם היו יכולים להישבע שהנה מגיע סוף הדרך של מאמנה, בני לם. ולם הרי כמעט ונכנע בעצמו לפני שבועיים. ובכל זאת, נתניה הקפידה לא להתרגש מרעשי הרקע. היא עבדה מסביב, היא בנתה על בני לם, היא נתנה בו את האמון כדי להמשיך בתפקיד. ואתמול היא ניצחה - אמנם את ריינה, אמנם בקושי רב, אבל הצליחה לקחת שלוש נקודות דרמטיות שיכולות לחבר אותה מחדש.

והנה תהייה לא פופולרית: כולם די קברו את מכבי נתניה העונה, ודיברו עליה בתור מועמדת לירידה. בתור קבוצה חדלת פירעון. ובכן, הנה שלושת המשחקים של נתניה עד הפגרה: הפועל חדרה בחוץ, עירוני קריית שמונה בבית, מ.ס. אשדוד בחוץ. הגרלה שהיא לכל הפחות סבירה, שממנה נתניה בהחלט יכולה לצאת עם לפחות 5 נקודות מתוך 9.

מצב כזה ישפר את העמדה שלה משמעותית, בליגה שבה - כזכור - הכל מקרי, וכולם מנצחים את כולם. את המפגשים הקשים (מכבי ת"א, מכבי חיפה, הפועל ב"ש, הפועל ירושלים של העונה הזאת) היא שמה מאחוריה עד פגרת המונדיאל. יש לה בדיוק את התנאים להתיישר, ואז גם כל הדיון סביבה ישתנה, ובני לם פתאום לא ייראה כמו מאמן כל כך גרוע. בשורה התחתונה, מכבי נתניה הזאת לא שווה מאבקי הישרדות. היא פשוט צריכה להתייצב קצת אחרת, ולגלות את העוצמות שיש בתוכה (ושהיו קיימים בשנה שעברה). זה הכל.

ובצד השני של הסבלנות, מחכה בני סכנין - גם היא קבוצה ששווה יותר מהמקום שבו היא נמצאת. אבל סכנין, כמיטב המסורת שלה, ממהרת לשלוף ולפטר את המאמן (כפי שזה נראה עכשיו, לפחות) בגלל רצף של שלושה הפסדים. שוב יתחיל משחק הכיסאות המוזיקליים, זה שבמסגרתו התחלפו במועדון הזה 14 מאמנים שונים (!) בחמש שנים. וההיסטוריה, אגב, תמיד חוזרת על עצמה; תמיד יש שם מרה שחורה, ותמיד הקהל קורא למאמן להתפטר, עד שמגיע מאמן אחר שמייצב את הספינה - ואז שוב נתקלים במשבר, והקהל קורא למאמן להתפטר, יאדה יאדה יאדה.

חיים סילבס אולי ישלם את המחיר. זה טבעו (המצער) של התפקיד בכדורגל שלנו. אבל מה שסכנין לא מתמודדת איתו, היא העובדה שיש עוד צד במשוואה - סגל השחקנים. בסופו של דבר, פיטורי מאמנים צריכים להגיע אך ורק במקרה אחד - אם המאמן מאבד את אמונם של שחקניו. אם סגל שחקנים הוא איכותי, אבל לא ממצה את האיכות שלו, יכול להיות לזה עוד הסבר מלבד אזלת יד של מאמן. וההליכה לפיתרון הקל היא אולי נוחה, אבל לא תפתור לאורך טווח את הבעיות שיש בדוחא.

קטנות:
המנצח: אסף נמני. גם אני באתי בטענות לכדורגל המסתגר מדי שהוא הפגין בשלבים מסוימים, אבל צריך להודות - נמני פיצח את השיטה. עם קבוצה ענייה מכישרון (כזו ששני הכוכבים שלה הם שוער ובלם), הוא הצליח למקסם יכולות - חדרה שלו הפסידה העונה פעמיים. פעם אחת 6:0 למכבי תל אביב, פעם שנייה 1:0 למכבי חיפה עם החמצת פנדל בתוספת הזמן. ב"ליגת ישראל השנייה" (זו שמהמקום השלישי והלאה) חדרה והפועל ירושלים הפסידו הכי מעט. וזה מה שצריך בליגה הזו; לא יותר מדי ניצוצות או ברק, אלא את מה שצריך כדי לקחת נקודות מהיריבות הטבעיות. את זה נמני עושה מעל המשוער, בתנאים נמוכים בהרבה ממה שיש ליריבות שלו.

המפסיד: יוסי אבוקסיס. כן, טכנית הוא לא הפסיד. הוא סיים בתיקו. אבל ה-0:0 של בית"ר בטדי מול הפועל חיפה הוא החמצה ענקית, בעיקר בגלל העובדה שהאופציות שלו לייצר נקודות עד הפגרה מצטמצמות. בתוך שבוע אחד, מצפים לו שלושה מפגשים סופר לחוצים: מכבי חיפה, שהיא כמה רמות מעל בית"ר; הפועל ת"א, שהפכה לסוג של "כבשה שחורה" עבור בית"ר בשנים האחרונות - ובני סכנין בטדי, משחק שממנו בדרך כלל בית"ר לא יוצאת טוב. הניצחון היום היה יכול לתת לה ביטחון לקראת הרצף הקשה הזה. במקום זה, היא יצאה ממנו רק עם 0:0 - והיא עלולה לצאת לפגרת המונדיאל עם טעם מר מאוד בפה, ואולי אפילו משהו יותר גרוע.

אל תשכחו את: הפועל ירושלים. כן, היא אולי לא תהיה פלייאוף עליון, אבל בטדי העונה יש קבוצה שחזקה מסכום חלקיה - ואת זה אנחנו רואים שוב ושוב. יש פיתוי מאוד גדול לראות בכל מעידה של האדומים מקטמון איזה סימן לבאות - הרצף נשבר ועכשיו תגיע השקיעה הבלתי נמנעת. ואיכשהו, הם מצליחים לצאת מזה תמיד עם עוד ניצחון. אל ייקל בעיניכם הניצחון הזה על נס ציונה - לא מעט קבוצות כשלו במשימה הזאת בעבר. בסוף, זיו אריה הצליח לגדל חבורת שחקנים עיקשת ואיכותית, שתמשיך לדבר חזק - במגבלות הכוח שלה, כמובן.

המספר החזק: 3. כן, אמנם בית"ר ירושלים ירדה מהדשא מאוכזבת - אבל המשחק אתמול בטדי היה השלישי ברציפות שבו היא לא מקבלת גול. נשמע טריוויאלי? בשבעת המחזורים הראשונים של העונה היא קיבלה לא פחות מ-19 שערים (ביניהם: חמישייה מב"ש, רביעייה ממכבי ת"א, רביעייה ממכבי נתניה). מה קרה כאן? גם יריבות קצת יותר נוחות (אפרופו לוח המשחקים), אבל גם ייצוב של קו ההגנה - דגני ומחייאס כמובילים - שאפשר לבית"ר קצת יותר להתייצב. אם טור הספיגות ימשיך להישאר קרוב לאפס, בית"ר יכולה להיות קצת יותר רגועה - במגבלות האווירה שלה, כמובן.

השם החם: עדן קארצב. קצת כמו מכבי נתניה, גם הוא הוספד לא מעט לאחרונה; המעבר שכשל לדינמו מוסקבה לא עשה לו טוב. אבל בסופו של דבר, קארצב התעשת, נתן משחק לא רע נגד מכבי בני ריינה, והוסיף על זה את הדובדבן עם השער של השבת בדקה ה-11. יש לקארצב, כמו למכבי נתניה סביבו, יכולות בסיסיות שאי אפשר להתעלם מהן. ואם הוא, כמו הקבוצה שבה הוא משחק, יתעלם מהרעשים ויחזור לשחק - הוא יוכל להוכיח שוב למה מוסקבה הסכימה לשלם עליו 2.6 מיליון יורו.