דילמת הבונקר: האם השיטה עדיין לגיטימית?

זה קרה אתמול בסמי עופר, אבל זה קורה בכל עונה - וביתר שאת בשנים האחרונות. לפעמים אפילו יותר מפעם אחת בעונה. על מגרש הכדורגל עולות שתי קבוצות - האחת חזקה, עשירה, מפוצצת בשחקנים שמשתכרים טוב (לפעמים ממש טוב), בדרך כלל גם עם עשרות אלפי אוהדים ביציעים, שרכשו מנוי במיטב כספם. עסק כלכלי משגשג לכל דבר.

ובצד השני, עולה האנדרדוג. קבוצה שבדרך כלל, שווי השחקנים הכולל שלה שווה לשרוך הנעל של החלוץ המרכזי של היריבה. קבוצה שהיתה לוקחת בשמחה כל שחקן בסגל של הקבוצה שהיא עומדת מולה, אפילו את אלה שיושבים ביציע. כל אחד מהם יכול בקלות להיות שחקן הרכב אצל האנדרדוג. פערים שאין מילה לתאר את הגודל שלהם, את העומק שלהם - כאלה שגדולים אפילו על המקריות הטבעית של משחק הכדורגל.

ואז השופט שורק והעשירים והעניים משחקים על אותו המגרש. וכאן, מגיעה הדילמה של האנדרדוג - הדילמה שאותה נציג בפניכם בטקסט הזה. הרי במשחק כדורגל פשוט, שבו שתי הקבוצות משחקות למען המטרה המוצהרת - והיא הניצחון, הקבוצה החזקה יותר ככל הנראה תנצח. כשאתה שם מצד אחד את צ'ארון שרי ועומר אצילי, ובצד השני את ניב גוטליב או סער פדידה (עם כל הכבוד המלא לשניהם) - התשובה היא די ברורה. כנ"ל, אגב, אם תפגיש את ערן זהבי ואוסקר גלוך מול אור רויזמן ולבאן קוטאליה.

כן, על הנייר כולם יגידו לכם ש"בכדורגל הכל יכול לקרות", והם לא לגמרי טועים - כבר ראינו מקרים, וקורים דברים מעולם (כמו שאמר פיני שועי, הפועל החביב מהסרט "בית שאן סרט מלחמה"). אבל ככל שהכדורגל מתקדם ונעשה ביזנס, וככל שהקבוצות החזקות מתחזקות ונהיות סופר קבוצות (לא רק בישראל, אלא בכל העולם) - ההפתעות הולכות ונהיות פחות נפוצות. הפער הכלכלי הופך לפער איכותי, שנגמר בדרך כלל בכך שבטווח הארוך, החזקים יותר תמיד ינצחו.

אז מה עושים אם אתה האנדרדוג? האם משחקים את המשחק כמו שהוא, ומסתכנים בתבוסה שעלולה לפגוע בקבוצה לא רק בטבלת הליגה, אלא גם במוראל למשחקים קדימה - או מנסים לשבש את המשחק? לשחק סגור יותר, הגנתי יותר, לפעמים אפילו לרדת ל"בונקר" - כדי לצאת עם תוצאה טובה, כלומר לשאוף לא להפסיד או לרדת בהפסד מינימלי ומכובד.

וכך, החלטתי פעם אחת ולתמיד לנסות וליישב את דילמת "האוטובוס" - האם לגיטימי או לא להשתמש בנשק ההגנתי, "לנעול את המשחק", ו"להרוס" את החוויה לכולם? הטיעונים בעד ונגד לפניכם, גם המסקנה שלי - בסופו של דבר - תגיע, וגם ההזדמנות שלכם להביע את דעתכם.

טיעוני ההגנה - או: "למה כן בונקר"
בסופו של דבר, כי אין דרך אמיתית להתחרות. כן, בפועל הטיעון של הקבוצות החזקות והעשירות תמיד יהיה ש"כולם יכולים להצליח"; אבל במציאות אנחנו יודעים שזה לא עומד במבחן. כי לקבוצות הבינוניות והקטנות אין יכולת אמיתית להתמודד מול מכבי חיפה או מכבי תל אביב בתנאים שווים. לא כאשר שחקן אחד בקבוצה א' שווה את כל קבוצה ב' (כולל המאמן, העוזר והאפסנאי). ואם רוצים "לאזן את התמונה", או לייצר משחק תחרותי, אין ברירה אלא לשחק סגור.

וברור למה הקבוצות הגדולות מתנגדות כל כך לבונקר - הרי האינטרס שלהן הוא שכולם ישחקו פתוח. הן בטוח לא תיפגענה מזה; הפרש השערים שלהם יחייך אליהם, הנקודות יחושבו בטבלה והסדר הרגיל ישוב על מקומו בשלום. מי כן ייפגעו מזה? החלשים. גם להם ברור שמשחק מול מכבי תל אביב בבלומפילד, או מול מכבי חיפה בסמי עופר, כנראה ייגמר בהפסד. אבל יש הבדל בין הפסד לבין תבוסה ניצחת - האחרונה יכולה באמת לרסק קבוצה.

ומה לעשות שלא כל הקבוצות התברכו ביענקל'ה שחר, במיץ' גולדהאר או באלונה ברקת. רוב הקבוצות בכדורגל שלנו מתבססות על תקציבים קטנים, מחפשות לגרד שקל לשקל, לשרוד במציאות לא קלה ומאתגרת. נורא קל לזרוק את הטיעונים של "אין להם זכות קיום", אבל אם באמת יושת העיקרון הזה - הליגה תישאר עם ארבע קבוצות בקושי (ולא שלא מציעים פתרונות שבהן זה כמעט המצב, אבל זה כבר דיון אחר לגמרי).

ואם כבר מדברים על תחרות חופשית - הרי מה יותר חופשי מאשר העיקרון הבסיסי שבו אתה צריך להצליח בכוחות עצמך? יתכבד נא היריב החזק והעשיר, על שחקניו המיליונרים, וייתן גול בדקה החמישית. אף קבוצה לא תשחק "בונקר" במשך 85 דקות כשהיא בפיגור. אף שחקן שפוי בדעתו לא יבזבז זמן כשהתוצאה לרעתו. ואם אתם לא מצליחים לעשות את זה, כי החלוץ קם על רגל שמאל, כי הקשר פצוע או מושעה, כי הדשא היה עקום - אל תאשימו את היריב שלכם.

טיעוני התביעה - או: "למה לא בונקר"
כי בסופו של דבר, רוח הספורט נפגעת. על פי הספורט, המטרה של שני מתחרים שעולים יחד למגרש היא שאחד ינסה לנצח את השני, כל אחד בתנאים שיש לו. ואם התנאים שיש לך הם נמוכים יותר, הרי כאן בדיוק אמורה להיכנס יכולת ההשפעה שלך - המוטיבציה שלך לנסות ולהוציא מעצמך את המקסימום, דווקא בתנאים האלה, כדי להפתיע ולתת בראש ליריב העשיר והשחצן.

מה גם שכדורגל, היסטורית, תמיד ידע להעריך הרבה יותר את אלה שמעזים. בליגת האלופות, מכבי חיפה היא הקבוצה הענייה ביותר במפעל. בפער עצום. ועדיין, גם מול יריבים חזקים בהרבה, היא חושפת שיניים, באה להילחם ולשחק. רוב הפעמים היא תפסיד, אבל לפעמים היא תוכל להרוויח מזה ניצחון - דבר שהוא יקר ערך מכל תיקו.

כן, התיקו. התוצאה הארורה הזאת. התוצאה שמאפשרת לך ללכת עם ולהרגיש בלי. לא לעשות שום דבר כדי להרוויח, ובכל זאת לצאת עם נקודה שתשאיר את כולם מרוצים ובטוחים: את הקהל, את השחקנים, את המנהלים. לא הפסדנו. נכון שגם לא ניצחנו, אבל "למה להיות חזירים"? הרי תיקו זה מספיק טוב כדי להמשיך ולהתגלגל הלאה.

וכך, אחרי שמונה מחזורים, לשמונה קבוצות בליגה יש פחות משלושה ניצחונות. לארבע מתוכן (קרית שמונה, הפועל חיפה, מכבי נתניה וסקציה נס ציונה) יש רק ניצחון אחד העונה. מה כן יש? תיקו. המון תיקו. ק"ש והפועל חיפה סיימו העונה חמישה משחקים מתוך שמונה בשוויון. אשדוד וחדרה - 4 תוצאות תיקו. תוצאת האמצע הזו הפכה לפיתרון נוח למדי עבור יותר מדי קבוצות. זה לא להפסיד ולא לנצח, בעיקר לא להסתכן. עסקה מוצלחת בשבילי, טובה גם בשבילם.

אבל מעבר להישרדות הטבעית של המאמנים, זו לא סביבה שבה יכול לצמוח כדורגל ראוי לשמו. סביבה שמקדשת תיקו, שמפחדת כל הזמן להפסיד ומתפללת רק "לחזור הביתה בשלום" - היא לא כזו שתוכל לייצר את הכדורגלן הגדול הבא; זה שיצמח במועדונים הקטנים, ומתישהו יעשיר את קופתה בכסף גדול (בין אם דרך מכירה לגדולות, או "אקזיט" חלומי לאירופה). מאמן שחושש למשרתו, ומתפלל לתיקו, לא יהמר על התקפה בחיים. הוא יישאר וימשיך לדבוק בכדורגל משעמם והגנתי.

וכן, כאן צריך לדבר גם על האינטרס של הקהל הרחב - בסופו של דבר, לפני שהוא מלחמה או קרב הישרדות, כדורגל הוא בידור; כזה שנועד למשוך את הקהל הרחב ולספק לו אסקפיזם מהמציאות הלא פשוטה. אנחנו מגיעים אל הכדורגל כדי לנסות ולצפות בדרמה, בסיפור שיש בו קונפליקט, מתח, מאבק. משחק כדורגל שיש בו בונקר משול לדרמה שבה לחצי מהדמויות פשוט לא מתחשק להגיד את הטקסט שלה. אין כזה דבר - אם כדורגל הוא לא כיף, כנראה שהוא פשוט לא אמור להיות. ויותר מדי קבוצות בכדורגל שלנו, גם כאלה שלא נאבקות על הישרדותן בליגת העל, פשוט מחליטות לא להחליט.

המסקנה
האמת היא שהמסקנה העיקרית שלי היא שכדורגל הוא, תמיד, בעיני המתבונן. בסופו של דבר, כל אוהד רואה לנגד עיניו את האינטרס שלו - הפייבוריט רוצה לחזור עם ניצחון, האנדרדוג מחפש את התוצאה הטובה (שהיא לא להפסיד). אני אישית חושב שאותו "בונקר" ישן הוא לא טוב, לא כי הוא משרת את "האינטרס של הענף" (אף אחד הרי לא כתב את האינטרס הזה), אלא פשוט כי זה לא יעיל.

כי בונקר מהסוג הישן, כמו של חדרה אתמול או כמו של קלינגר והפועל ת"א בשנה שעברה בדרבי, דינו תמיד להיפרץ. בסופו של דבר, כשיש לך שחקני התקפה מספיק חכמים ויצירתיים, ומאמנים מספיק טובים וחדים - תימצא הדרך אל השער. אי אפשר למנוע מהדבר הזה לקרות, ועל הניסים שקורים לפעמים - שבהם הבונקר כן עובד, אי אפשר לבנות תכנית עבודה.

בסופו של דבר, כשאתה עולה למשחק מראש כדי לא להפסיד - אתה תפסיד. הלך הרוח הלוזרי הזה, שבו נידונת אך ורק להיות מנוצח, ועכשיו השאלה היא בכמה הפרש זה יקרה - מנוגד לא רק לרוח הספורט, אלא אפילו למציאות של הכדורגל. הגדולות של הכדורגל הישראלי, למרות כוח האש הבלתי נגמר והסגל המפחיד, הן יותר פגיעות משנדמה. וכדורגל הוא עדיין משחק מקרי, שבו תוצאות לא תמיד משקפות פערי רמות. ולכן המעז בסופו של דבר מנצח (עם כל הקלישאתיות שיש באימרה הזו). ומי שבוחר להסתפק בהשתתפות - יאבד את כל הקופה.