הסוף לקוף: מכבי חיפה התעלמה מהתאוריות

יום אחד, כשנספר לנכדים שלנו על "באג 2000", הם לא יאמינו לנו. הם לא יאמינו שעולם שלם הסתובב בחרדה אמיתית, באמונה מוחשית שהעולם יקרוס בגלל תו לא נכון במחשב. לא יאמינו לכולנו שניתקנו מחשבים בחצות, מתוך מחשבה שמתישהו הם יתפוצצו לנו בפנים ויביאו את סוף העולם וקץ האנושות. אבל כך זה היה. כך האמנו.

תיאוריות הן דבר שכיף להיכנס אליו. הן עושות לנו סדר בעולם כאוטי. הן עוטפות את הטבע באיזשהו ספר חוקים, שמסביר בדיוק למה קרה ואיך קרה. ותיאוריה כזו היתה גם "תיאוריית הקוף". הקוף, נו, אתם זוכרים. זה שפעם היה "על הגב" של מכבי חיפה, כשהיא עלתה לפגוש את מכבי תל אביב.

כמה שמענו על הקוף הזה. בכל משחק של מכבי חיפה עם מכבי ת"א הסבירו לנו שהירוקים משקשקים, רועדים, שהם לא מסוגלים להתמודד עם היריבה הצהובה. לתיאוריה הזו היו כל כך הרבה קונים, שבאיזשהו שלב כולם האמינו לה; אוהדי מכבי ת"א הסתובבו עם גו זקוף, וחשבו שלעולם לא יפסידו; אוהדי מכבי חיפה כבר החלו לחשב את הקץ לאחור. הנה שוב מכבי ת"א, והנה שוב משחק שבו נפסיד - או לכל היותר לא ננצח.

ואז הקוף ירד. האקט הסמלי היה ה"הנה המהפך" בשנה שעברה, הרגע שבו דין דוד (ממש כמו אתמול בערב) קיבל את כדור הרוחב, נעץ את הכדור ברשת הגבוהה והוביל לאנחת הרווחה. הנה, הקוף ירד מהגב. מכבי חיפה ניצחה את מכבי תל אביב.

אבל האמת הפשוטה היא שהקוף הזה פשוט לא היה קיים. הוא קרה בגלל סיבות הרבה יותר ארציות מאיזו "קללה", מאותה "בהלה" שהכניסו לאנשים למוח. כל מה שקרה באותן חמש שנים (או שמונה - הרבה חורים היו בתיאוריה הזאת מבחינה כרונולוגית), הוא הרבה יותר נהיר - מכבי חיפה פשוט התנהלה בצורה לא נכונה, בעוד היריבה שלה כן.

כי מכבי חיפה, בין האליפות האחרונה של אלישע לוי ב-2011 לאליפות של ברק בכר ב-2021, הלכה לאיבוד. מכל מיני סיבות, היא הביאה מאמנים לא טובים, שחקנים לא טובים, לא פגעה בזרים ובעיקר התנהלה באופן שאין בו דרך. כל זה קרה כשבמכבי תל אביב עברו מעידן השכונה לעידן המקצוענות - זו התקופה שבה ג'ורדי קרויף הגיע, ואיתו המאמנים ברמה אחרת, ואיתו המערכת שנבנתה בקריית שלום, שבסופה מכבי ת"א גם חזרה לקחת אליפויות.

ואז, במכבי חיפה החליטו לעבוד נכון - וכשלמכבי חיפה היה מאמן טוב, ושחקנים טובים, וצוות מקצועי שבנוי כמו שצריך - הם גם הצליחו לנצח. לא תאמינו, אפילו את מכבי תל אביב.

ביום שבו מכבי חיפה הפסיקה להאמין שהשם "מכבי חיפה" לבד יקנה לה ניצחונות, והיא גם צריכה לעבוד בשביל זה, הוא היום שבו דברים השתנו. זה לא קרה מיד, אבל חיפה התקרבה צעד אחר צעד ליריבה שלה. ולכן המשחק המשמעותי היה דווקא אותו הפסד 4:3. זה היה הפסד כואב מאוד לכל אוהד, אבל זה היה הרגע שבו מכבי חיפה הפנימה שהיא יכולה להסתכל ליריבה שלה בעיניים. שאפשר לנצח, גם אם זה לא קרה הפעם. ואם תרצו, שם היה "המהפך" האמיתי.

כי מכבי חיפה של היום, זו של עונת 2022/23, היא כזו שאין לה "קוף על הגב" - ולא היה לה, גם כשהיא לא הצליחה לנצח את מכבי ת"א. היא התעלמה מכל החוקים והתיאוריות שאנחנו המצאנו. היא פשוט באה מגובשת, חזקה, רעבה - וניצחה. כך היה אתמול, וכך יהיה גם במפגשים הבאים בין הקבוצות, עד שמשהו עמוק ישתנה.

ומכבי תל אביב נשארה קבוצה חזקה, גם אחרי אתמול. ומאבק האליפות נותר פתוח כשהיה. אנחנו רק במחזור השישי. אבל אם המשחק אמש כן מסמן משהו - הוא שמעכשיו, היא תצטרך לרדוף אחרי מכבי חיפה - ולא הפוך, כפי שהיה במשך הרבה שנים. האם גם עכשיו זה ייקח שמונה שנים? אני בספק. אבל הדומיננטיות הירוקה שנראתה אתמול, היא כזו שלא תיעלם כל כך מהר.