נתניה. לעשות דרבי בנתניה זה ממש מוזר. שתי קבוצות מיפו נוסעות 40 קילומטרים כדי לשנוא אחת את השניה שם, במקום בבית. קצת כמו לקחת את אשתך לפיק אפ בר. מה אתה צריך את זה? שניכם יודעים בדיוק איך זה ייגמר, שניכם יודעים שהיא תחזור איתך הביתה. עדיף לא לצאת, לא לבזבז כסף. בכלל, אל תתפלאו אם כל המעבר הזה לנתניה הוא מזימת על של ווייז וגולדהאר.
מעולם לא היו מחוברים כל כך הרבה אנשים לווייז כמו באותו יום בשמונה בערב. בכל דרבי אחר, אתה מקבל שעתיים לפני השריקה אסמסים על ההרכב המשוער, עושה כל מיני אמונות טפלות של הרגע האחרון או פשוט עוצר לדפוק לאפה ביפו. בדרבי בנתניה, אתה מרגיש שהשתילו לך GPS באוזן. אתה רק שומע שמות של צמתים. ההוא עבר את מחלף הסירה, ההיא ליד איקאה, ויש מישהו שעדיין תקוע בגלילות. יש מצב שעד עכשיו.
טירוף. "לוזון יטריף אותם", "הם ישברו רגליים", "האוהדים הטריפו באימון המסכם". בהליכה מהחניה עד לאצטדיון - השורש ט.ר.ף רץ יותר מבגיבושון של פלס"ר גבעתי. פייר, אם במציאות הכל היה מתרחש כמו בפרנויות של אוהדי מכבי - אז נמניה ניקוליץ' אמור היה לעלות על המגרש כמו ג'ק ניקולסון בקן הקוקיה ודולי מנגה היה צריך לשים בכיס הקטן את חניבעל לקטר. מסתבר שהפועל לא שילמה באותו חודש משכורות לטירוף. הם טוענים שזו רק בעיה טכנית. זה ייפתר עד אשקלון עד ה-10 באוקטובר.
של מי הקבוצה הזו? של מי הקבוצה הזו? חוץ מכדורגל - הדרבי הזה היה גם משחק מחשבה מסובך - זכויות היוצרים שייכות לאלי גוטמן. כל רגע נתון ניסית להבין של מי הקבוצה הזו או בעצם מי אחראי על הדבר הזה. להלן מסקנות: ב-0:1 זו לא היתה קבוצה של גיא לוזון - זו היתה קבוצה של אלי גוטמן. משחק של שער אחד - זה משחק מסודר. מסודר ולא לטובת הפועל זה גוטמן. ב-0:2 זו לא היתה קבוצה של אלי גוטמן, זו היתה קבוצה של מאמן הכושר רון ציבלין. אף אחד משחקני לא היה מספיק מהיר כדי לעצור את מדוניאנין ובן חיים. עניין של כושר, קבוצה של מאמן כושר.
ב-0:3 - זו לא היתה קבוצה של רון ציבלין, זו היתה קבוצה של גיא לוזון. שלישיה זה בלאגן. בלאגן זה לוזון. כמו נגד ק"ש. בערך. ב-0:4 - זו לא היתה קבוצה של גיא לוזון, זו היתה כבר קבוצה של כבירי. קבוצה של שחקנים שנותנת למכבי לעשות מה שהיא רוצה, אבל עולה הרבה כסף. ב-0:5 - זו לא היתה קבוצה של כבירי, זו היתה קבוצה של מנדיונדו. זו היתה קבוצה שהביאה את אריאל הרוש. המסקנה הכי גדולה ממשחק המחשבה הזה, מהדרבי הזה, מגוטמן-לוזון האלה, מהשבוע הזה, היא שבהפועל של השנים האחרונות - הכל הפוך, אפילו הפתגמים. אצלם, לכשלון אבות רבים. להצלחה אין אבא. גם לא אמא. אפילו לא אחים קטנים. פשוט אין.
מכביזם. עשרות שנים מנסים טובי הפילוסופים לארוז את המושג הזה להגדרה מוחשית. באותו ערב קיבלנו הגדרה של אבן שושן למילה הזו. או יותר נכון של רועי שושן. אוהד מכבי ת"א שישב שתי שורות מעליי ולא הפסיק לצעוק "עוד, עוד, עוד". גם אחרי השריקה, גם כשהשחקנים כבר רקדו על הדשא.
היסטוריה. מעולם לא היה פקק כל כך שמח כמו ביציאה מהחניה בנתניה. היה שלב שאנשים נכנסו לאוטו לא שלהם רק כי שם אפשר היה לפתוח את התקציר בפלאפון. בשלב מסוים רכב פגע ברכב אחר מאחור. שני הנהגים חייכו, לא החליפו אפילו פרטים. נשבע. מי רוצה להכניס חברת ביטוח להיסטוריה הזו...46 שנה חיכו אוהדי מכבי ת"א כדי להגיד לדוד מפתח תקווה שגם הם ראו חמישיה. לארוחת ראש השנה הם יגיעו כמו טווסים. "קיארטנסון לא רואה את טלבי", הם יגידו.
ובסוף בסוף, אחרי הכל, אתה נוסע בכביש החוף. השעה 00:15 בלילה, יש לך עוד עשרים דקות נסיעה לפחות, הוויז צועק עליך "תפנה עוד 900 מטרים ימינה''. ואתה אומר לעצמך - מה זה משנה, נתניה, בלומפילד. מבחינת אוהדי מכבי שהמשחק הזה היה נערך במכתש. ואז אתה מסתכל ימינה, שושן בדיוק עומד לידך עם האוטו ברמזור במחלף הסירה. ואתה קולט שהוא עדיין ממלמל "עוד, עוד, עוד".
הטור פורסם לראשונה ב-25.9.16