שלוש שנים, אולי יותר, עברו מאז שביקרנו בדוחא. בין הקורונה, רדיוסים וצווי סגירה כאלו ואחרים, נחסך מאיתנו העונג המפוקפק של להגיע למורדור של הכדורגל הישראלי. הנסיעה לדוחא לבשה צורה של מסע במנהרת הזמן, אם כן. התפאורה, האיצטדיון, היציע המבותר והמגודר שבו תקעו אותנו, הדרך עצמה - הכל הזכיר נשכחות, מהסוג שאתה באמת מעדיף לשכוח. בכדי להשלים את החוויה, גם מכבי חיפה סיפקה מסע במנהרת הזמן וחזרה עגומה ליכולת המשחק שלה מאותם ימים טרופים.
צריך לומר - ספק אם באמת הייתה לברק בכר ברירה אחרת, מלבד להעלות הרכב משני כמעט לחלוטין, בסנדוויץ' המשחקים רב הקומות והדחוס שבו אנחנו נמצאים כרגע. חלק מהשחקנים שעלו שיחקו את דקות הבכורה שלהם בכל המסגרות, חלקם אף שיחקו את דקות הבכורה שלהם במדי מכבי חיפה.
מי שציפה לתצוגת כדורגל סוחפת בדוחא, בטח עם ההרכב המאוד שני שלנו, באמת צריך לערוך תיאום ציפיות עם המציאות. די היה במבט אחד לעבר כר הדשא ברגע בו נכנסתי למגרש, כדי לומר לעצמי "טוב, היום משאירים בחוץ את הטוקסידו, זה משחק של סרבל עבודה וקונגו".
אפור, אפור, עוד אפור, בעיטות קראטה ודשא ואדמה עפים מכל כיוון. מחצית ראשונה שמחולקת לעשר דקות ראשונות של פאניקה מוחלטת בחלק האחורי של מכבי חיפה וברדק אטומי, ועוד 35 דקות של כלום על הדשא, מסתיימת בתיקו מאופס. ברור לחלוטין שבגרסא המאוד לבנטינית של "יום גשום בסטוק" אליה נקלענו, רק נשיכה של מצב חאווה תחלץ אותנו עם כל שלוש הנקודות.
והנה, חילופי המחצית השניה גרמו למכבי חיפה להיראות מעט יותר טוב. לא להיות קולחת או מלהיבה כמו במשחקים הקודמים, אבל גם לא הכלום של המחצית הראשונה. אבל בשורה התחתונה, גם לא שרי, אצילי ופיירו הצליחו להרים את העסק ולהביא את הישועה.
אז מי כן הביא לנו בכל זאת את הישועה? כיאה למעמד, הג'ודוקא שון גולדברג. משחק כבר משהו כמו 4,000 דקות רצוף מפתיחת העונה, נמצא על קו השער בקרן שגד עמוס איכשהו מתיז מהידיים, מקבל בישול מעופרי ארד(!) ושולח קטנה לרשת ממטר. אני מאוד בספק אם אי פעם אראה גול יותר אפור בחיים שלי, זה מסוג השערים שאתה מתאר לחבר שלך לפני משחק קשה וגורלי, ואומר לו "וואללה, מצידי לנצח חצי אפס מ..." ואז מתאר אחד לאחד את הדחיקה ממטר אחרי מאבק כוחות שייצרו שני בלמים. האם זה היה יפה? לא ממש. האם זה משנה לי אפילו בקצת? ממש לא.
למען לא ישתמע כי אני מעניק למכבי חיפה נסיבות מקלות בכמות נדיבה מדי, חשוב לציין שציפיתי להרבה יותר גם משחקני ההרכב השני. סאן מנחם וינון אליהו נראו רע מאוד, מאור לוי, שקיבל הזדמנות לבסס את עצמו כשחקן רוטציה לגיטימי במכבי חיפה, לא הצליח לייצר שום דבר מעניין ומהותי מקדימה, רוקאביצה ודין דוד מחכים כל אחד לשבור את הקרח ולהחזיר ביטחון - וזה לא היה הזמן או המקום להרוויח בו את הביטחון הזה. צדיק בסדום היה מאוויס צ'יבוטה, שהפגין ניצוצות יפים - אבל לא הרבה מעבר.
אז כן, ברור שלדרוש מהם סינכרון מושלם ולשחק טוטאל פוטבול עם כושר משחק לקוי ועם צוות מסייע מותש וחבול זה כנראה מוגזם, אבל משחקנים שחשים את חרב החיזוק והרכש המתקרב על צווארם במועדון ובעת כל כך מחייבת, אני מצפה להביא את האקסטרה בכדי להוכיח את מקומם. זה לא קרה, וחבל.
מצד שני, מה שכן קרה, וזה הדבר העיקרי ואולי היחידי שאפשר לקחת לחיוב (יחד עם צמד הבלמים, עופרי ארד ושון גולדברג, שעשו יחד גם משחק נהדר וגם הביאו לעולם את האפור בגולים יחד), זה שניצחנו. עם ההרכב השבור והמאולתר, עם מנוחה יחסית גדולה לבכירים, עם חאווה אחת חמה ומתוקה מכלום של כדורגל, הוצאנו בדוחא שלוש נקודות, ואנחנו בשש משש עם שני מוקשים מייגעים מפוצצים. ברק בכר לקח הימור, ניסה להכשיר את המחליפים ולהכניס אותם לעניינים, לא הצליח במיוחד בהקשר הזה - אבל גם לא שילם מחיר דמים. כבר אמרנו שאי אפשר להפסיד נקודות מיותרות בליגה הזו? אז תודה לשון, היום הגשום הזה בסטוק, או היום הרותח הזה בסכנין הסתיים בטעם מתוק.
הפנים אם כן, למחזור השלישי. אין טעם לדוש באיך נראינו במשחק הזה, בהקשר של המשחק הבא. משחק בטרנר מול הפועל באר שבע, בכושר נפלא של המקומיים, מביא איתו אנרגיות אחרות, ולבטח יביא הרכב אחר וסטייט אוף מיינד אחר. אני לא מאמין שניראה ככה, ובאופן כללי, לכל מי שמיהר להיכנס לפאניקה - רוב המשחקים שלנו לא יהיו משחק חוץ בדוחא. משחק, שגם בהרכב מלא עם כל הכוכבים הוא קשה מאין כמוהו, ועל אחת כמה וכמה בפלוגה המאולתרת שעלתה אתמול על הדשא.
כפי שכבר ראינו במפגשים הקודמים בין באר שבע אלינו, הכל כולל הכל אפשרי. הלילה המדברי צפוי להיות חם כמו תמיד. רק שידאגו להפרדה בין הקבוצות במחצית, בחיי שלא בא לי על עוד פרובוקציה ואדום לא קשורים למשחק ולעולם.
איזו פתיחה, יא ריבון העולמים, מי אחראי להגרלות שלנו בכל המפעלים, מרגיש כאילו המן הרשע הפיל עלינו את הפור הזה.
לא משנה. אין טעם להתעסק בכך יותר מדי, בטח לא כשצלחנו שני מבחני יכולת ואופי, והרי גם כך כולן משחקות בסוף עם כולן. אנחנו עם שש משש בשני מחזורי הפתיחה, וזה מעולה. המטרה שלנו היא למצוא את הדרך לתמרן בצורה חלקה יותר בין הרכב לספסל (עוד רכש לקישור ההתקפי לרענן את שרי, נניח), ולנצח כמה שיותר, ככה זה עובד, וכמו שאמרנו - רמת הקושי השנה עלתה ותעלה פלאים, הדרך ארוכה ומפותלת ואין דרך להוכיח את היותך ראוי למקום אליו אנחנו הולכים שבוע בדיוק מהיום מאשר ניצחון גם בטרנר, כבר בשבת הקרובה.
וכאן, ברשותכם, אתייחס בהרחבה לאירועי האלימות מחוץ לדוחא, שוב, אתמול, כלפי אוהדי מכבי חיפה.
בחיי שאחרי פיאסקו המשחק המבוטל והעונש המצחיק שהטילה ההתאחדות על בני סכנין (שוב!) היה לי ברור כשמש ששוב ימצאו את הדרך להגעיל את הנשמה לאוהדי הכדורגל. זה התחיל עם יציע תחום ומסוגר שלא מכיל אפילו שליש מהכמות אותה הוא אמור להכיל, עוד יציע סגור, כר דשא מרופט, מערכת הגברה שבנויה על בידורית בת 40, והמשיך בהתנהלות הצפויה של הפורעים של סכנין, ומטר אבנים על אוהדים שהמשטרה נעלה ביציע.
הכל, כל הדרעק הזה, הוא פועל יוצא של אוזלת יד מחפירה ותחושת אין דין ואין דיין ו"תעשו מה בראש שלכם" שנותנת ההתאחדות באופן סיסטמתי לבני סכנין. מכרתם כרטיסים מעבר למותר? סבבה, איחרתם בגלל שלטי פרסומת? בקטנה, לא שכרתם מספיק מאבטחים ועשיתם מכל מי שאוהב את הכדורגל הישראלי צחוק? חאליק ונחליק.
פלא שהאוהדים שלהם מרגישים שהם יכולים לעשות מה שבא להם? מה כבר יעשו? הרי איכשהו ימצאו תמיד את הדרך לפתוח שוב את דוחא, למרות שברור לכל בר דעת שאסור לשחק במגרש הזה ולו דקה של כדורגל בליגה הבכירה בישראל (או בליגה בכירה כלשהי)
מספיק כבר לוותר כל פעם לקבוצה הזו ולהגחיך את הליגה כולה. אמרתי זאת לפני, אומר ביתר שאת אחרי - אסור לארח משחקים באיצטדיון דוחא, פשוט אסור. אם אין תנאים לקיום משחק באופן מלא וגרוע מכך, לשמירה על ביטחון אלו שבאים למגרש, אז אין שום סיבה להמשיך ולעצום עיניים בשם פלורליזם מאולץ ופחד מביקורת על גזענות. שימו לזה כבר סוף, לפני שבאמת יקרה אסון.
בשורה התחתונה, ההתנהגות הזו והגישה המזלזלת הזו של כל מי שקשור למועדון בני סכנין, היא זו שהופכת את הניצחון היום לאפילו יותר מתוק. אין כמו להעניש על הדשא. עכשיו רק נשאר לראות אם ההתאחדות תעניש גם מחוצה לו. לא אופטימי במיוחד בהקשר הזה, אבל לקוות מותר.
שבוע טוב וירוק לכולם!
נ.ב. לקפטן שלנו, נטע לביא ולרעייתו, המון המון מזל טוב על הולדת הבן הראשון. מאחל לילד בריאות, אושר ושימשיך לראות את אבא שלו מניף צלחות בירוק עוד שנים רבות.