לפעמים מספיק להסתכל על הקווים, מחוץ למגרש, כדי להבין מה עובר על השחקנים בפנים. כמה הם רוצים להיות על הדשא ואיך הם נראים. אתמול זה היה יום כזה. המצלמות הלכו שוב ושוב לאליניב ברדה וברגעים מסויימים זה היה נראה כאילו בעוד רגע הוא עולה בעצמו לנגוח את הכדור לרשת (הוא אפילו קצת הגזים וחסם בצורה לא הוגנת את פלאניץ' וקיבל צהוב).
ולא, זה לא בגלל שהוא לא סומך על השחקנים שלו. להפך. ברדה, חסר הניסיון על הקווים, מביא אתו את מה שהפך אותו לאחד השחקנים הגדולים במועדון. הלב. וכשהמצלמה עברה מהמאמן האדום לשחקנים על הדשא, ראיתי את אותה רוח לחימה. חיפה טובה יותר, הרבה יותר טובה מבאר שבע, על כך אין ספק, אבל גם במשחק הזה עם סגל חסר מאוד ובעשרה שחקנים, האדומים נלחמו על כל כדור ולא הפסיקו לרוץ, אפילו לא לרגע אחד.
ברדה הוא כל מה שהיה חסר להפועל באר שבע. מאמן שחי את המשחק, מרגיש את השחקנים שלו ויודע גם לעשות את השינויים בזמן. לא התרגשתי אחרי 3 ניצחונות רצופים ובטח שלא חשבתי שצריך להחתים אותו גם לשנה הבאה. אתמול, דווקא במשחק שבו התרחקנו מאוד מהאליפות, התרגשתי. באר שבע צריכה את אליניב ברדה על הקווים גם בעונה הבאה.
ומהצד השני, ברק בכר. כל כך הרבה נאמר עליו, ולא אמרנו הכל. כבר שנים ארוכות שהוא המאמן הטוב בארץ, אבל אתמול היה שם עוד משהו. בגרות, קור רוח ושקט נפשי שבדרך כלל לא רואים על מאמן במשחק עונה. וזה עבד. השחקנים שלו על הדשא נראו בדיוק כמו המאמן שלהם ושיחקו את המשחק שלהם בסבלנות עד שהגול הראשון הגיע. חיפה היא הקבוצה הטובה בארץ (גם בלי עזרה מהשופטים), ולא היה צריך לחכות למשחק העונה כדי להבין את זה. עכשיו יש לה 7 נקודות פער והכל תלוי אך ורק בה, בדיוק כמו שבכר אוהב.
האם הסיפור נגמר? כמו שברדה נראה אתמול על הקווים, הוא לא מתכוון לוותר. גם לא השחקנים שלו וגם לא הקהל האדום. נפגש ביום ראשון בטרנר.