בדרך לטרנר אמש (שני), הכנתי את אמרי, עומר ועילי, הילדים שלי לשני דברים: הראשון, הולך להיות קפוא ולכן אף אחד לא מוריד את המעיל והשני: מכבי חיפה ינצחו. ״במשחק נתון״, ענתה לי עומר (פרשנית בת 8): ״הכל יכול לקרות וזה בבית שלנו״. נכון, אמרתי לה אבל לתחושתי מכבי חיפה פשוט טובים יותר. ואכן, לאורך רוב המחצית הראשונה הייתה רק קבוצה אחת על המגרש, ובמידה מסויימת אפילו ירדנו לחדרי ההלבשה רק ב: 2:1 ולא במינוס שלוש או ארבע.
באר שבע נראתה מבולבלת ולחוצה. השחקן שאמור לסחוף אותה, רמזי ספורי, לא הגיע למשחק (למרות הבישול) וברגעים מסויימים היה נראה שהוא בכלל לא רוצה להיות על כר הדשא. ספורי לא היה צריך בכלל לעלות למחצית השניה, ובמקום זאת הייתי משאיר אותו בחדר ההלבשה לצפות במחצית הראשונה של איתי שכטר שבגיל 34 ובעונתו הראשונה במועדון, שפך את הלב שלו על המגרש. המחצית השניה כבר הייתה סיפור אחר לגמרי.
בצד אחד של המגרש 11 אדומים שעשו הכל כדי להשוות ואולי לנצח, ובצד השני, עשרה שחקנים של האלופה, שנראו במחצית השניה כמו קבוצה מהליגות הנמוכות שרק רוצה שזה ייגמר. מתוך 45 דקות, הם שיחקו מקסימום 25 ואת השאר הם בילו על הדשא, במצב מאונך.
אגב, אין שום דבר רע בבונקר- אפילו במשחק העונה. עם עשרה שחקנים זה אפילו לגיטימי. אבל קצת כבוד עצמי….אם לא בשביל החולצה הירוקה, אז בשביל הקהל שלכם שעשה את כל הדרך מחיפה. לפרקים, זה היה קשה לצפייה גם עבור אוהד חיפה שישב לצידי ביציע.
הפסדנו, התרחקנו 4 נקודות מחיפה ולמרות זאת, ארבעים וחמש הדקות שאחרי ההפסקה הוכיחו יותר מתמיד העונה הזאת שבאר שבע תרוץ עד הסוף. למרות הפיגור הכפול בפתיחה, למרות השליטה הכמעט מוחלטת של הירוקים במחצית הראשונה - באר שבע היא זאת שהוכיחה שיש לה אופי, שהיא מסוגלת לחזור, להפוך את המשחק ולגרום גם לאלופת המדינה להיראות כמו קבוצת תחתית שרק באה לחלץ נקודות.
ומה חיפה הוכיחה? שלא צריך אומיקרון כדי לסבול מתסמינים של חולשה ופחדנות. זכיתם בשלוש הנקודות ועל הדרך הרווחתם במחצית השניה גם את התואר - שפנים.