משיח לא בא: הסכנה האמיתית לעתיד בית"ר

"מה שבא בקלות, באותה הקלות ייעלם", שר פעם שלום חנוך בשירו הנצחי "מחכים למשיח". ובאמת, מה שעלה בשנייה, גם נפל בשנייה - ברגע אחד. כהונתו של משה חוגג כבעלים של בית"ר ירושלים, שהחלה בהבטחה גדולה, הסתיימה בפארסה, בחשדות פליליים וכשהקבוצה - שוב - עומדת על פי התהום. אלא אם יקרה נס, אחד המועדונים החזקים והאהובים בישראל עומד להיכנס, בפעם המי יודע כמה בתולדותיו, לטלטלה ניהולית ולמשבר קיומי אמיתי.

אז איך, לעזאזל, זה קרה? איך בית"ר ירושלים מצאה את עצמה שוב באותה הפינה - כזו שממליכה לעצמה "משיח" חדש, רק כדי לגלות שמדובר במשיח שקר? איך הכדורגל הישראלי שוב מוצא את עצמו במצב שבו מועדון בליגה הבכירה נמצא, לכאורה, בידיים הלא נכונות - מה שמסכן לא רק שחקנים ומאמנים, אלא גם מאות אלפי אוהדים?

ובמקרה הזה, אנחנו צריכים לחזור להתאחדות לכדורגל, ולמנגנוני הפיקוח שלה. אותם פילטרים שהעבירו את קבוצת הניהול של חיים רמון בהפועל ת"א, ואת אמיר כבירי, ואת אלי טביב באלף ניסיונותיו, חייבים להשתנות. הוועדה להעברת הזכויות חייבת להיות קפדנית יותר בדרכים שבהם היא בודקת אדם הנכנס לניהול קבוצה בליגת העל, לוודא שאנשי צללים לא מנצלים את הפרצה - על מנת להיכנס ולנצל את הקבוצות לרעה: במקרה הטוב לנהל אותן באופן כושל, ובמקרה הרע באמת - להפוך אותן לכאורה, לכר פורה כדי להלבין הון.

אבל יש בעיה חמורה עוד יותר, והיא קשורה ספציפית לבית"ר ירושלים. העובדות ברורות: מאז הימים שבהם נוהלה ע"י עמותה, ולמעשה בכל עידן הבעלות הפרטית בכדורגל העולמי, היא מוצאת את עצמה שוב ושוב במערכות יחסים רעילות - עם שורה של אנשי צללים, פוליטיקאים בפוטנציה או רמאים של ממש. מגאידמק לגומא, מטביב לחוגג. מה שמעלה את השאלה, שוב, איך כל זה קורה?

איך אחד המועדונים הגדולים בכדורגל הישראלי, לכל הדעות, מועדון שאהוד בכל הארץ - מהצפון ועד הדרום, ומגיע לציבורים שלמים במדינת ישראל, מוצא את עצמו שוב ושוב עם בעלים מהסוג הזה? איך מועדון קטן יותר (במונחים היסטוריים) כמו הפועל באר שבע מצא בעלות נוחה לשנים ארוכות (מפה לשם, אלונה ברקת כבר נמצאת שם 14 שנה), בעוד בית"ר לא מצליחה למצוא בעל בית יציב?

ובמובן הזה, קשה שלא לחזור לדבר הבסיסי שמרחיק ממנה את היציבות: הכתם הגזעני. מה שפעם הוגדר כ"קומץ", היום הפך לארגון גזעני ואלים שהשליט פחד על היציעים, והפך את בית"ר לקבוצה שהיא יותר נטל מאשר נכס. כל עוד הכתם קיים, בית"ר תתקשה למצוא בעלים יציב לפעם הבאה - כזה שיוכל לבנות את המועדון בצורה יציבה ואמיתית, לא נתון לשינויים שמאיימים עליו כל הזמן.

וזו, אולי, התרומה היחידה שהשאיר חוגג אחריו: נדמה שכל מי שייקח את בית"ר מכאן והלאה, יהיה חייב להבין שסוגיית הגזענות והאלימות במועדון אינה גחמה פרטית, אלא סכנה אמיתית לעתיד המועדון. וללא טיפול בבעיה הזאת, הקבוצה לא תוכל באמת למצוא מסלול חדש לעתיד, ותצטרך - תמיד - לחכות למשיח.