כבר שבע שנים שלא טעמתי את הניצחון בדרבי. בשנים האלה הפכתי לאבא, החלפתי עבודה, עברתי עיר, קנינו בית, דברים קרו. גם לקבוצה שלי קרו דברים, פשטנו רגל, שיחקנו בלאומית, חזרנו לליגת העל, טיפחנו מחלקת נוער, הגענו לגמר גביע, נשדדנו בגמר גביע, דברים קרו.
הרצון לנצח בדרבי גדול. יותר מתואר, זו שאיפה, זו כמיהה, הרעיון בדרבי שיש לו חוקים משלו, שהוא מנטרל פערי רמות, מנטרל פערי תקציב, שם בצד את הכל ומאפשר לכל אחת לחלום, אנחנו חולמים הרבה אבל מתקשים לממש, ואני הרי זוכר תקופה אחרת, את התקופה שהם לא ראו ניצחון, את הבדיחות על הכלב בן החמש שמעולם לא ניצח דרבי וכיוצ"ב. איך הייתי מגיע באותה דריכות לכל משחק, בטוח שהפעם הם יצליחו וחוזר מאושר הביתה. אלו היו ימים מופלאים: שלב בתים בכל שנה, תחרות בצמרת הגבוהה, גביע אחר גביע, ניצחונות בדרבי באופן קבוע, שחקנים שכל אירופה מחזרת אחריהם והמון טקס בישבן. למעשה ותחזיקו חזק, היינו המכבי של היום, כל מה שהם עושים, עשינו קודם, אבל בשינוי קטן, היינו שכונה, וואחד שכונה, עשינו את כל מה שעשינו והיינו שכונה.
הבעלים רבו אחד עם השני, מתחם האימונים היה תחנת רכבת של אוהדים ועיתונאים, חנות המזכרות תמיד הייתה עלובה ובאופן כללי, היינו שכונה, אבל על המגרש, היינו אימפריה. ואז בא שניידר ושפך כספים לנקות את החובות של ימי לוני, ואחריו בא גולדהאר, ניסו ימינה וניסו שמאלה ולא הצליחו עד שיום אחד ראיתי את רון קופמן מראיין את ג'ק אנגלידיס וזה בנחת ובקור רוח הסביר לו שבקרוב הכל ישתנה והכל אכן השתנה.
בראיית מאקרו ג'ורדי קרויף עבד לפי הספר שכתב ולדימיר שקלאר בתקופת גאידמק. אני יודע שהנראטיב שונה לחלוטין אבל יש גם עובדות: קרויף הביא מאמנים זרים כמו שקלאר, השקיע במערכת כושר גופני שלא ידענו מאז ימיו של דריו המומחה לפיזיות ויותר מהכל סימן את כוכבי הליגה ובדגש הקבוצה שהיה צריך לנצח. בתקופת שקאלר הייתה זו מכבי חיפה שאותה פירק באומנות (עידן טל, זנדברג ובנאדו עברו לבירה) ושקלאר תפס שתי ציפורים במכה אחת: חיזק את בית"ר והחליש את היריבה הישירה. הוא חיזר אחרי יניב קטן כמו שקרויף חיזר אחרי דמארי ולקח מהפועל את שמעון גרשון, ניקה את הליגה מכישרונות ומתארים. שקלאר כתב את הספר וקרויף כנראה שקרא באדיקות.
לקרויף היה עם מה לעבוד כבר בהתחלה, כשהגיע כבר היו שם ברק יצחקי, עטר ואלברמן. חלקם עוד הספיקו לקבל משכורות מגאידמק עצמו, את יצחקי שלח לגלות בקפריסין ומיד התפנה לטרוף את הפועל ת"א השכונתית באותה דרך שקלארית טיפוסית. רמון קיבל הצעה על טוטו תמוז וידין, אניימה נחת ראשון, זהבי בינואר, ורמוט היה יעד מרכזי, דמארי לא הפסיק להדוף הצעות, שכטר היה תמיד ברשימות וכך הלאה.
קרויף פירק לא רק את הסגל של הפועל אלא גם את המורשת, זהבי הוציא אצבע משולשת פעם אחר פעם והפועל נכנסה לאמוק שרק יריבה עירונית עם כיסים עמוקים יכולה לעשות. זכור לי במיוחד הרגע שבו טל בן חיים קיבל טלפון באמצע אימון והוראה לסיים מיידית את האימון, ללכת להתקלח ולבוא למכבי, זו הייתה פעולה בספר ההוראות של שמעון מזרחי או של שקלאר עצמו: השפלה ברורה ומיידית. הכסף נמצא במקום אחר ושם גם התארים והתהילה, בזמן שאוהדי מכבי היו מסבירים לי על הניהול, הייתי אוכל את הלב כיצד הם לוקחים להפועל עוד שחקן עם חוזה נוצץ ולא הבנתי איך זה שככל שהניהול במכבי משתפר כך הם מוציאים יותר כסף. הם ניהלו כל כך טוב שיום אחד אמרו להם באופ"א שהם עברו על חוקי הפייר פליי והצליחו להוציא יותר כסף ממה שהיה מותר להם.
למכבי יש מערכת נראטיבית נוצצת. היא יודעת לעטוף את הסיפור טוב בהרבה מבית"ר ירושלים של גאדימק או אפילו מכבי "אנחנו מועדון אירופאי" חיפה. היא יודעת לספר על מערכת אירופאית, מנוהלת, חזקה, אסטרטגית, וילה בג'ונגל בלשון אהוד ברק, אבל אני מעולם לא קניתי את זה. כמו שלא קניתי את המערכת האירופאית החיפאית שפירקה את הפועל פ"ת ומכבי נתניה ולקח את בניון עם הדמעות הטריות מירידת הליגה בקלות מבאר שבע. מכבי של גולדהאר היא קודם כל מועדון עם עוצמה פיננסית ארוכה, חזקה ויציבה, זהו מועדון שכבר כמעט 15 שנה נהנה מיציבות ארגונית פיננסית שבמונחי התחרות הישירה נראים בלתי נתפשים. זה תמיד הסיפור, הכי חזק הוא בדרך כלל הכי עשיר.
בזמן שהפועל ת"א נקרעה במאבקי כוחות בין בעלים, עברה בין בעלים, סבלה מטעויות ניהוליות קשות והידרדרה עד לפשיטת רגל ולליגה הלאומית במכבי ת"א תמיד היה את הגב הפיננסי ניהולי להוביל ולנצח. את מכבי כינה פעם מישהו שאני מעריך "פ.צ סדר ניהולי". מועדון שמעולם לא הציב את התקציב בחזית השיווקית, זה לא הנובורישים של גאידמק שדומה שנהנו להשוויץ בעושר, במכבי חשוב שיהיה תקציב ראוי, אך אסור לדבר על תקציב. צריך לדבר על ניהול, סדר, שיטה, אסטרטגיה, אסור לשאול איך נוצרים סקנדלים אצל שחקנים בכירים, אלא צריך לפרגן לבעלים על המשמעת שהפגין בניהול הסקנדל. החתמות בסוף החלון או החלפות סדרתיות של מאמנים כתחנת רכבת שבכל מקום אחר היו זוכות לביקורות במכבי, הם חלק מהנראטיב הניהולי.
במכבי התפקיד הלא ברור של "נציג הבעלים" שנכנס ויוצא לתוך השדרה הניהולית כדי לבחור מאמנים ולהעביר שיחת ציונות לשחקנים עובר ונתפש כצעד ניהולי לגיטימי ואני רק מדמיין את חברם הטוב של הניסנובים מגיע להעביר שיחת מוטיבציה ולבחור מאמן ויודע שזה היה משווק אחרת בתקשורת.
מכבי מנצחת אותך לא רק בגלל שהם עשירים יותר. הם מצליחים לנצח אותך בזמן שהם מתנשאים מעליך ומסבירים שזה לא הכסף, זה הניהול והסדר והשיטה, ואז הולכים וקונים בתוך שבועיים שלושה 4-5 שחקנים בכירים בזמן שהפועל מביאה בקיץ אחד את הכוכבים של הפועל עכו, רעננה ונס ציונה. זוכרים איך בקיץ דיברו על זה שבמכבי המסכנה אין רכש בזמן שבהפועל הרכש זכה לכינוי "מתחמשת".
התפיסה הנראטיבית לקראת הדרבי הקרוב היא שתפסנו את מכבי בזמן טוב. המערכת המסודרת נמצאת בכאוס וזה זמן טוב למשחק כזה, אבל אני מעולם לא חשבתי שהיתרון של מכבי על הדשא נובע מסדר וארגון, אלא מאיכות השחקנים שיש לה ואת זה יש לה גם היום. במיוחד אחרי שהגיעו קניקובסקי, קובאס, פריצה ואחרים, למכבי סגל מעולה ברמה ההתקפית ועמוק בכל העמדות וזה מה שחשוב בכדורגל. האם ברק יצחקי הוא המאמן הכי טוב שהיה להם? כנראה שלא, אבל במשחק דרבי עם האמוציות של בלומפילד מלא למאמנים יש השפעה נמוכה על המשחק ובכל מקרה משחקים כאלה לא מנצחים בזכות שפנים טקטיים.
הדרבי הקרוב יהיה משחק של אמוציות, משחק סוער, משחק שכל שחקן בו רוצה לנצח, זו לא תהיה המכבי של תחילת העונה שלפחות מהצד לא נראה שממש נלחמה בשביל הסמל והמאמן אלא משחק יצרי וקשוח ובמשחק יצרי וקשוח מנצח לא רק מי שרוצה יותר (שזה אין לי ספק שזה הפועל) אלא מי שמגיע עם סגל עמוק ומוכשר יותר (שזו מכבי). הכסף של גולדהאר שוב מעלה לדשא קבוצה טובה יותר לדרבי והפועל תצטרך לעשות הכל כדי לשבור את הרעיון שלדרבי תקציבים משלו. אז אל תגידו יום יבוא. הביאו את היום.
הכותב הינו חבר בפודקאסט צבע אדום, פודקאסט אוהדי הפועל ת"א