(למצולמים אין קשר לנאמר בכתבה)
"סליחה, אתה יכול לשבת? אתה מסתיר". הוא לא זז. "סליחה, אחי, יש כאן ילדים, הם לא רואים כלום". הוא עדיין לא הגיב. "וואוו, גבר", קרא לו עוד בחור, קצת יותר אסרטיבי. הוא הסתובב, הסתכל עלינו, הסתובב חזרה ונשאר לעמוד. היה מי שזרק עליו גם גרעינים, אבל זה לא שינה הרבה. הוא נשאר לעמוד, נשען על המעקה שחוצץ את החלק העליון והתחתון ביציע הצפון מזרחי בטדי, כאילו אין עוד 10,000 מקומות ישיבה או עמידה אחרים בהם הוא יוכל לצפות במשחק מבלי להפריע לאחרים.
"איך אתה מצפה שהוא יזוז?", שאל אותי גיסי מוטי, "תקרא מה כתוב לו על החולצה". קראתי. "אעמוד כאן עד שאמות", עם חותמת של לה פמיליה. אז הוא עמד וכל היושבים בארבע השורות הראשונות נאלצו לנדוד. היו שם ילדים, היו מבוגרים, היו צעירים, כולם פנים מוכרות ביציעים וברחוב הירושלמי שנים ארוכות.
נשבע לכם שבאותו רגע רציתי לעשות מעשה, אבל הילד היה איתי אז התאפקתי. בעצם באתי בשבילו, אחרי שנים שלא ישבתי ביציעים של השרופים. דרבי ראשון שלו, רציתי שיתרגש כמו שאני התרגשתי ביציע העץ כשגיל חוכיימה כבש צמד. שיתרגש וייהנה מחוויית כדורגל. "העיקר אתה עם כיפה", סיננתי ועליתי למרומי היציע.
בית"ר ניצחה בקלות, הילד חגג ומאז עברו לא מעט שבועות, אבל הסיפור הקטן הזה שהסתיים בלי שום צעקות לא יצא לי מהראש. ההפך. הוא רק חידד לי בדיוק את מה שקרה לקבוצה של המדינה, לקבוצה שגדלתי עליה, מאז נכנסה לה פמילייה לתמונה: היא נשדדה.
הקבוצה נשדדה על ידי חבורה שאוהבת את הארגון אליו הם משתייכים יותר מאשר את המועדון אותו הם עאלק אוהדים. היא נשדדה על ידי חבר'ה צעירים שחושבים שהמציאו את הגלגל, המנורה, הכדור ולפניהם בעצם לא היה כאן כלום. היא נשדדה על ידי יחידים שחושבים שיש להם טאבו על הקבוצה, השחקנים, התוצאה ומזג האוויר. היא נשדדה על ידי קומץ שהאלימות מזינה ואף מעצימה אותו.
כן, קומץ, אבל כמו בכל מקום בעולם, כשהקומץ רעשן ואלים הוא זה שמכתיב את סדר העניינים ובאופן ישיר הופך את הרוב הדומם ללא רלוונטי. בדיוק כמו שקרה אמש (שני) ביציעי בלומפילד. מתוך אלפי האוהדים הצהובים שהגיעו לתמוך בשחקנים, היו כמה עשרות או מאות ששוב להזכיר לכולם מי בעלי הבית. אז הפעם היו אלה בחורה עם קביים, לוחם בחופשה ועוד אזרח נורמטיבי ששילמו את המחיר, אבל על אותה משוואה יכולים היו להיות שם גם קשיש, אוטיסט וניצול שואה, או אבא, אמא וילד של כל אחד ואחת מכם. וכל זה רק כי העזו לעודד שחקן מוסלמי של קבוצתם.
אז עכשיו כולם מזדעקים ושואלים "איך הגענו למצב הזה?", ואני אומר אתם שוב מאחרים בצעד אחד. השאלה היא לא איך הגענו למצב הזה, אלא איך יוצאים ממנו, כי כמו שאני הבנתי כבר מזמן והתחדד לי בדרבי האחרון, הם כאן להישאר עד המוות ומי שלא מתאים לו יכול לעלות כמה שורות. או פשוט לעזוב. איך עושים את זה? לא משטרה, לא בית משפט ולא דיבורים. כלומר גם, אבל קודם כל בעל בית חזק ותמיכה רחבה ביציעים למהלך יצליחו להזיז את הבחור ההוא שבטח עדיין עומד ביציע הצפון מזרחי ומסתיר רק כי בא לו והוא יכול. ואת זה לצערי אין לנו היום.