נשארו בטראומה: הבעיה עם קבוצות האוהדים

גילוי נאות, הטור נכתב על הפועל ירושלים, אבל הכותב אוהד הפועל ת"א, חבר עמותה מ-2008 וייתכן שפחדן מדי לתקוף ישירות את חבריו. אחרי הגילוי הנאות, עוד אחד: לא נעצבתי מדי מתוצאת הדרבי הירושלמי. להרגשתי, היא בטווח הארוך תעשה להם רק טוב.

הפועל ירושלים היא חלוצת קבוצות האהדה יחד עם הפועל ת"א. מהטראומה הגדולה של תקופת סאסי קמה חלופה קהילתית יותר, מגניבה הרבה יותר, ברנז'אית. אם לא קטמון, אז לגמרי הפועל פלורנטין. בכל מקרה, בקיץ בו נולדו קבוצות האוהדים, חל שינוי בהגדרות האוהדים. קודם לכן הכרתי רק שני מדרגים של אהדה - האוהד והאוהד השרוף. זה השרוף היה פעיל יותר, צעק במשחקים ובאימונים ונתן את נשמתו. אני עצמי התחלתי כסתם אוהד ושודרגתי לאוהד שרוף.

בקיץ ההוא נוספו עוד פרמטרים למדרג. קם לו האוהד המעורב, זה שלוקח את גורלו בידו, נותן אקסטרה מכספו ושותף לניהול ולאחריות על התוצאות. הוא בכיר בהיררכיית האהדה וזוטר רק לאוהד המעורב והפעיל שפה כבר מדובר במתי מעט שמתנדבים בפועל בניהול המועדון.

הקמת קבוצת אוהדים חייבת לבוא מטראומה. אתה לא קם ועושה שינוי כה גדול אם המצב בסדר. רק כשהבית שהכרת מתפרק לחלוטין, רק אז אפשר לייצר חלופה שכזו. סאסי, שאול ובמידה מסוימת טביב הם דמויות שיוצרות טראומה שכזו.

קטמון קמה מטראומה ושנים ארוכות מאוד קידשה את הטראומה הזו בעיני. לא מצליחים לעלות ליגה, בוא נזכור מאיפה התחלנו. לא מצליחים במשהו אחר, בוא נזכור מאיפה התחלנו, ואני בטוח שגם - הפסדנו בדרבי, בוא נזכור מאיפה התחלנו.

וכן, ביחס לטראומה הכל נראה טוב יותר, אבל אם ניקח את הפועל ת"א כדורסל, כל השנים האחרונות ביחס לשאול אייזנברג זה חלום, אבל ראבאק אנחנו הפועל ת"א, לקחנו פה פעם תארים, היינו מספר 2 ו-3 חזק, לבוא לאוסישקין היה פחד אלוהים, אז בוא נזכור גם מאיפה באנו ולשם בדיוק אני רוצה לחזור.

וגם הפועל ירושלים הייתה פעם קבוצה בכירה יותר בכדורגל. רגע, עזבו רגל, הפועל ירושלים כדורסל פשטה רגל לפני כמה שנים, אבל שם לא הלכו לבעלות אוהדים, שם הלכו הכי חזק על הבעלות הפרטית ומה קרה? אליפויות, תארים, אירופה, ניהול מגניב, חנות אוהדים, מעמד בכיר בענף וים של נחת. בוא נזכור מאיפה הם באו ולאן הם הולכים.

אין לי כוח להרגשת ההתנשאות הזאת עליי כאוהד כדורגל, אני לא צריך אותה. אני לא חושב שיש אוהדים טובים ממני, אפילו מעבר לכביש אנשים אוהבים את מועדון הכדורגל, גם אם הוא לא שלהם בשבריר אחוז. אנשים רוצים שהמועדון שלהם יגרום להם גאווה, שמחה, הנאה ואם הבעלות הפרטית עושה את זה יותר, הם אפילו אוהבים את זה יותר. זו האמת, אפילו המתנדבים הכי גדולים בקבוצות אוהדים יודעים את זה. אנשים אוהבים יותר את המועדון שלהם כשהוא מצליח.

אני לעולם לא אפסיק לחלום לחזור למעמד הבכיר של פעם, לעולם לא אסתפק בלעשות יותר טוב מהטראומה, תמיד ארצה שהמועדון שלי יחפש עוד ונקודת הבעלות הציבורית אינה חייבת להיות סוף הדרך. העונה הזאת אני מתכוון להתייחס להפועל ירושלים כמו עוד קבוצה יריבה בליגה ממרכז הפועל. אני מאחסן את כל הבונוסים של קבוצת אוהדים כי אני מפחד שהמודל הזה ייתפש עוד יותר טוב.

אז אני רוצה שזו תהיה הנקודה שבה יסתיים פרק קטמון ויתחיל עידן הפועל ירושלים, עם חברים בבירה (או ממש פה בת"א), שאוהבים קבוצה עם סמל דומה ושירים דומים ולפעמים גם גורל משותף, אבל לא מעבר לזה. כי אם המודל שלכם יתפוש עוד, לפחות המודל הנוכחי, זה משהו שאיני מאחל למועדון שאני באמת אוהב. אני מפחד שזה יירפה את הידיים שלנו בסל מלחפש עוד מדרגה קדימה ואני מפחד מהיום שזה שוב יעלה בכדורגל ואני רוצה שתמיד נזכור מאיפה באנו.

נ.ב
לא באמת שמחתי בהפסדכם, אתם הפועל ירושלים וזה תמיד עדיף על בית"ר, בואו נזכור מאיפה הם באו.