כשהר הגעש התפרץ: אצטדיון טדי חוגג 30

30 שנים עברו מאז הקמתו של טדי. מה שהחל כאיצטדיון העירוני בירושלים, הפך עם הימים ל"בית המקדש" של הכדורגל הישראלי. מהפרידה מאוחנה, דרך "המשחק של נמני" ועד הפעם שרעד לראשונה. רגע לפני הדרבי הירושלמי, חמשת הרגעים הגדולים בתולדות המתקן המרגש בישראל

אבישי סלע
א א א א ( שנה גודל )
תחילת כתבה

כל מי שנכנס בשעריו של אצטדיון טדי בירושלים, לא יוכל להכחיש את הקלישאה: מדובר במקדש כדורגל אמיתי. הילה כמעט דתית עוטפת אותך כשאתה פוסע בתוכו, אקוסטיקה נהדרת ויכולת לחזות בטקס הדתי - הלא הוא המשחק - היטב מכל זווית במגרש. לטוב או לרע, מדובר באצטדיון שמשאיר עליו רושם בל יימחה - שונה מאוד מכל האצטדיונים האחרים בישראל. מחר (שלישי) טדי יחגוג שלושים שנה להיווסדו, בדיוק יממה אחרי שהוא יחזור לארח דרבי מקומי, וזה הזמן שלנו לחזור ולאחור, לבחור את חמשת הרגעים המיוחדים בתולדות האצטדיון.

  • ב-20:30 ב-SPORT5: הדרבי הירושלמי חוזר

והאמת היא שלכל אוהד כדורגל ישראלי, כמעט, יש את הרגע שלו בטדי: אוהדי מכבי חיפה חגגו שם אליפות אחרי שבע שנים רעות ב-2001, אוהדי מכבי ת"א יזכרו את הקאמבק של נמני ב-2003, אוהדי הפועל ב"ש יזכרו משחק "כמעט אליפות" ב-2018 (שהתברר כמשחק האליפות האמיתי של אותה עונה), אוהדי הפועל ת"א התפוצצו עם דאבל גדול מהחיים ב-2010. אפילו אוהדי בני יהודה (2017) והפועל חיפה (2018) חזרו מעיר הבירה עם גביע.

כך שהכל הוא, באמת, בעיני המתבונן והאוהד. אנחנו, בכל זאת, ניסינו להסתכל על האירועים מלמעלה - לבחון את המשחקים שהותירו על טדי את הרושם הכי עז. את הרגעים שבהם תנאי הפתיחה של האצטדיון התעלו לכדי אירוע בלתי נשכח. הנה החמישייה שלנו, עליה אתם מוזמנים לערער בטוקבקים. הבה נתחיל.

במקום החמישי: 8 בפברואר, 2004 - בית"ר ירושלים נגד מכבי תל אביב, מחזור 17 בליגת העל (או: "המשחק של נמני")
לכאורה, לא ברור מה המשחק הזה עושה כאן: אחרי הכל, מדובר בקרב בין שתי קבוצות שנעו רוב העונה סביב מרכז הטבלה. מכבי ת"א של ניר קלינגר היתה מלאה בשחקנים מקומיים וצעירים, בלי יותר מדי קסם מסביב; בית"ר היתה בעיצומן של שנות השפל תחת בעלותו של מאיר פניג'ל, עם סגל חסר ניסיון בהנהגתו של המאמן, אלי אוחנה. בית"ר ניצחה 0:1, משער של ברק יצחקי הצעיר, אחרי משחק שלא התעלה לרמה גבוהה. אלא שהמשחק הזה כאן, בעיקר, בגלל האווירה. ובגלל הקהל.

כי דמות אחת שעלתה על הדשא התעלתה מעל כולם - אבי נמני. הקשר, שבאוגוסט הקודם שוחרר מקבוצת נעוריו במהלך דרמטי (יחד עם טל בנין), עבר לבית"ר - ובלילה הזה פגש לראשונה את מכבי. הקהל הצהוב הגיע לעיר הבירה כשהוא לובש חולצות שחורות, והפליא בתצוגה - דווקא למען שחקן היריבה. בדקה ה-8 הם שרו לו "להיות איתך בכל דקה", ואף תלו שלט בלתי נשכח תחת השם "אין עוד מלבדו". האירוע הביזארי נחרט בתודעה כרגע של פולחן אישיות מוחלט לדמות גדולה מהחיים. מקדש, כבר אמרנו?

אבי נמני. "אין עוד מלבדו" אמרו בטדי
אבי נמני. "אין עוד מלבדו" אמרו בטדי

במקום הרביעי: 16 בספטמבר, 1997 - בית"ר ירושלים נגד קלאב ברוז', מוקדמות גביע אופ"א (או: "לילה אירופי בטדי. מי היה מאמין?")
בניגוד לקרית אליעזר, אצטדיון רמת גן, בלומפילד או אפילו סמי עופר החדש, לטדי אין הרבה משחקים אירופיים יוצאי דופן ברזומה. חלק לא קטן מכך נובע שלבעלת הבית המרכזית, בית"ר, אין היסטוריה מרשימה במפעלים השונים. ובכל זאת, טדי ידע כמה רגעי עדנה: המשחק מול קופנהאגן ב-2007, שבו בית"ר היתה קרובה לשלמות; או הצמד של אבירם ברוכיאן נגד ויסלה קראקוב מול אצטדיון מפוצץ כמו שלא היה אי פעם. אבל שני המשחקים הללו ייזכרו בעיקר בגלל שניבאו אכזבות - מול קופנהאגן היא עפה בהארכה, נגד ויסלה היא חטפה חמישייה.

ולכן, כדי למצוא את "המשבצת האירופאית", חזרנו 14 שנה לאחור. קרוב מאוד ליום ההולדת השישי של האצטדיון, בית"ר של דרור קשטן, האלופה המכהנת, הגיעה למפגש מול מועדון הפאר מבלגיה. זו היתה אחת הקבוצות הטובות בתולדות המועדון, אולי הטובה ביותר: היא כללה את יוסי אבוקסיס, סטפן שאלוי, אישטוואן פישונט, סרגיי טרטיאק, עם עומק אדיר - קבוצה שגם תסיים את העונה הזו כאלופה. אבל בליגת האלופות באותה שנה, פחות הלך לבית"ר - והיא צנחה למפעל השני בחשיבותו.

סוד קסמו של המשחק הזה טמון בשלוש דקות אדירות, ובשני שערים מרהיבים תוצרת הונגריה: פישונט בדקה ה-47, שאלוי (מבישול של פישונט) בדקה ה-50. רגעים בהם טדי התפוצץ משמחה, והשדר מאיר איינשטיין ז"ל זעק זעקה אופיינית ומעוררת געגועים. גם את ההתמודדות הזאת בית"ר הפסידה, בסופו של דבר. 3:0 בבלגיה חרץ את גורל העונה האירופית של המועדון - כנראה שיש הרגלים שאי אפשר לשנות. ובכל זאת, את הלילה הזה אף אחד לא ייקח מבית"ר.

במקום השלישי: 20 בספטמבר, 1995 - ישראל נגד אורוגוואי, משחק ידידות בינלאומי (או: "אלי אוחנה אומר שלום לנבחרת. אבל לא להתראות")
אלי אוחנה הוא כנראה גדול השחקנים שטדי היה מגרשם הביתי בכל שלושים שנותיו. "רוק סטאר" אמיתי של כדורגל, שמלך על בית"ר ועל העיר לאורך כל שנות התשעים - וגם חגג באצטדיון שתי אליפויות שאותן הביא במו רגליו. אבל עכשיו, הוא מגיע לטדי כשחקן נבחרת ישראל. והרומן שלו עם הנבחרת, כזכור, לא היה תמיד מוצלח: הוא הרי הושעה פעם אחת בגלל תנועה מגונה, ועוד פעם אחת בגלל "פרשת הביטוח" המפורסמת (יחד עם שלום תקווה ורוני רוזנטל), וב-1995 החליטה נבחרת ישראל לארגן לו משחק פרישה. ואיפה אפשר לפרוש, אם לא בבית הטבעי.

וכך אצטדיון טדי אירח את משחק הנבחרת הראשון שנערך באצטדיון מאז היווסדו, נגד אלופת העולם לשעבר. אוחנה היה אמור לשחק משהו כמו 25 דקות, אבל תמיד ידע לנצל את השהות שלו על המגרש עד תום: בדקה ה-33 איציק זוהר, שיום אחד עוד ישתף פעולה עם אוחנה בבית"ר, סיפק מבצע אישי מרהיב - מסר את האסיסט ואלי אוחנה היה שם כדי לכבוש. שער במשחק הפרידה שלו, מול הקהל הביתי. הנבחרת של שלמה שרף ניצחה את המשחק 1:3, כשגם ראובן עטר ואלי דריקס מבקיעים. אבל זה היה הלילה של אוחנה - שבאצטדיון עליו מלך למשך עשור, הגיע לשיאו גם במדי הכחול לבן.

אלי אוחנה. גם בנבחרת ידע לחגוג בטדי (GETTY)
אלי אוחנה. גם בנבחרת ידע לחגוג בטדי (GETTY)

במקום השני: 15 באפריל, 1998 - ישראל נגד ארגנטינה, משחק ידידות בינלאומי (או: "משחק היובל")
"יחד בגאווה, יחד בתקווה". זו היתה סיסמת יום העצמאות ה-50 למדינת ישראל, שנחגג ברוב רושם באביב של 1998. שאר המדינה תזכור את השנה הזאת בגלל "פעמוני היובל", המופע הגרנדיוזי והמוגזם שהופק כדי לחגוג את שנת החמישים, או בגלל דנה אינטרנשיונל שהביאה לנו במתנה את האירוויזיון. חובבי הכדורגל ייקחו משנת היובל את אחד הנצחונות המפוארים של נבחרת ישראל בתולדותיה. וזה קרה, איך לא, בעיר הבירה.

נבחרת ארגנטינה, אותה אימן דניאל פסארלה, עשתה לעצמה מנהג באותן שנים: רגע לפני המונדיאל, היא מבקרת בישראל - כך עשתה ב-1986, לפני שזכתה במקסיקו וכך עשתה גם ב-1990 (אז הפסידה בגמר) וב-1994. גם ב-98, רגע לפני צרפת, הגיעה הנבחרת עמוסת הכישרון לארץ הקודש. גבריאל באטיסטוטה, קלאודיו לופס, אריאל אורטגה, מתיאס אלמיידה ושמות נוספים - גם אז, הנבחרת סומנה כמי שמסוגלת להגיע לגדולות ונצורות. משחק ההכנה האחרון היה כאן, כשמנגד - עמדה נבחרת ישראלית מוכשרת במיוחד.

זה היה "תור הזהב" של שנות התשעים, שבאותו זמן היה בשיאו: אייל ברקוביץ' כבר כיכב באנגליה, חיים רביבו דהר בספרד, והיתר - שחקנים כמו יוסי אבוקסיס או אלון חרזי כיכבו באלופה דאז, בית"ר ירושלים, שזה היה מגרשה הביתי. נג'ואן גרייב כבש ראשון אחרי 63 דקות, הארגנטינאים השוו עם דייגו קאניה - אבל הרגע הגדול היה שייך לחיים רביבו. בדקה ה-82 הוא קיבל כדור חופשי אלכסונית לשער, ובמקום להגביה - סובב אותו באמנות פנימה, אל הרשת של חרמאן בורחוס. ישראל של שלמה שרף ניצחה 1:2, ורשמה עוד וי בדרך להיות "אלופת העולם במשחקי ידידות". אנחנו קיבלנו רגע אחד מתוק, באיחוד שבין הנבחרת, הבירה והאצטדיון שלה.

במקום הראשון: 13 במרץ, 1993 - בית"ר ירושלים נגד מכבי תל אביב, מחזור 24 בליגה הלאומית (או: "כשטדי רעד בפעם הראשונה")
המשחק הראשון בתולדות אצטדיון טדי נערך ב-14.09.1991. זה היה משחק בליגה הבכירה בין הפועל ירושלים, המארחת, להפועל תל אביב. בית"ר, באותה שנה, היתה בליגה הארצית (זכר לימק"א שאותו עזבה כדי לשחק באצטדיון החדש). לבית"ר לקח שנה בדיוק לחזור, וכמה חודשים בתוך העונה כדי לייצר את "משחק העונה" הראשון בתולדות האצטדיון: הפעם הראשונה שבה האצטדיון, כמעט עוד בניילונים, אירח קרב על האליפות.

מצד אחד עמדה מכבי תל אביב של אברהם גרנט, אלופת העונה הקודמת. היו שם אבי נמני, איציק זוהר, אלכסנדר אובארוב, פולוקארוב וסוללת ה"ברומרים" שהחזירו את התואר למועדון הצהוב אחרי 13 שנה. קבוצה עם שורשים עמוקים בקרקע, שתספק עוד הצלחות בעתיד. בצד השני עמדה בית"ר ירושלים של דרור קשטן, העולה החדשה אבל כבר כזו שהבטיחה גדולות ונצורות. אלי אוחנה, שחזר עונה קודם ועלה איתה ליגה, רונן חרזי שהגיע מהפועל רמת גן, יעקב שוורץ במיטבו ושני זרים מברית המועצות - סרגיי "טיק-טק" טריטיאק, בלם לעשרים שנה, ו-ולדימיר "גרשון" גרשנייב, הקשר הנמרץ.

זו היתה עונה רבת תהפוכות. בית"ר אמנם פתחה אותה היטב, אבל מכבי ת"א העיקשת מיהרה לסגור את הפער. ערב המשחק בחורף הירושלמי, בית"ר הוליכה את הטבלה בפער של שלוש נקודות על פני היריבה ממרכז הארץ. תשעה מחזורים לסיום העונה, האלופה המכהנת היתה זקוקה לניצחון כדי לחזור ובגדול למאבק. בדקה הרביעית שער נפסל לאוחנה בגלל נבדל מפוקפק, ואבי נמני העלה את האורחים ליתרון בדקה ה-47. ואז, בדקה ה-76, נרשם השער הגדול הראשון בתולדות טדי: יעקב שוורץ שלח כדור ארוך, רונן חרזי הדביק כדור לפינה הקרובה של אובארוב. "חרזייייייייי", זעק השדר רמי וייץ, ואצטדיון טדי רעד לראשונה. המשחק הזה הסתיים בתיקו, ובסוף העונה בית"ר גם זכתה באליפות השנייה שלה. הקהל קיבל פרומו לשנים ארוכות של רגעים יוצאי דופן.

איצטדיון טדי. רעד לא פעם ולא פעמיים (ברני ארדוב)
איצטדיון טדי. רעד לא פעם ולא פעמיים (ברני ארדוב)
מעבר לתגובות