משחקים במנג'ר: התפקיד שישדרג את הכדורגל?

העונה האחרונה של הכדורגל הישראלי נראית כמי שעומדת בסימן רנסנס לתפקיד המנהל המקצועי. אחרי שנים ארוכות בהן מכבי תל אביב היתה היחידה שהאמינה בפונקציה המקשרת (והחיונית) שבין קומת ההנהלה למאמן והשחקנים על הדשא, נדמה שהעונה - כולן הולכות על זה: דווקא אחרי האליפות (ואחרי שנים שבהן יעקב שחר טען ש"אפשר גם בלי"), גל אלברמן מונה לתפקיד במכבי חיפה. אלי אוחנה נכנס לתפקיד בבית"ר ירושלים. ברק יצחקי קיבל רשמית את הסמכויות שהיו בידיו כבר זמן מה במכבי תל אביב (ונכנס לנעליים שלא התמלאו מאז עזב קרויף).

תוסיפו לזה את אליניב ברדה שמאייש את התפקיד בהפועל באר שבע, ואת העולה החדשה הפועל ירושלים ומנהלה שי אהרון ואת עומר גולן במכבי פ"ת - ונוצר מצב שבו, בבת אחת, ליגת העל משנה את פניה במובן הזה. אחרי תקופה שבה היה נדמה שהבעלים מחפשים להיות המנג'רים, הטרנד - לפחות כרגע - הוא האצלת סמכויות, מתן כבוד לאנשי המקצוע לעשות את שלהם, ולהצליח או להיכשל בדרכם.

הפרופיל הוא, כמעט לרוב, זהה - רובם של המנהלים החדשים הם שחקנים לשעבר, צעירים יחסית (אולי למעט אוחנה, המבוגר שבהם, בן 57), מגיעים אחרי השכלה מסוימת בכדורגל האירופי. אלברמן וברדה שיחקו שם, יצחקי עבר השתלמות קרובה ממערכת היחסים שלו עם קרויף. במקרה של ברדה, אוחנה, גולן ואהרון - מדובר בתפקיד שמגיע כמעט באופן טבעי, לאור המעמד שלהם במועדון כדמויות מזוהות, "סמלים", אם תרצו, שמקבלים את הקרדיט מההנהלה (וגם מהקהל) להוביל את המערכת.

האם באמת מדובר במהפכה ניהולית בכדורגל הישראלי? הזמן יגיד. מנהלים מקצועיים, אחרי הכל, היו כאן גם בעבר, אפילו לפני קרויף - לרוב בתור פונקציה שלא היתה לה משמעות אמיתית, ונועדה לייצר אלטרנטיבה למאמן באמצעות הכנסת עוד מאמן למערכת. השוני במקרים הנ"ל, היא שאף אחד מהאנשים המדוברים - מי בגלל חוסר רצון ומי בגלל שנכווה מהתפקיד בעבר- לא אמור לרדת לקווים, וגם לא ממש רוצה. זו, אם כן, תהיה ההזדמנות, סוף סוף, לנסות ולראות איך הדברים יכולים להתנהל בצורה מקצוענית ואמיתית.

הרי פעם, המאמנים היו הכל: גם איתרו את השחקנים, גם הביאו אותם לארץ, גם הציבו אותם על המגרש. הדבר הזה היה נוח כשהמאמן הישראלי היה דמות גדולה וכריזמטית, דוגמת דרור קשטן או דוביד שווייצר ז"ל. אלא שככל שעברו השנים, ודמות המאמן איבדה מהמשקל שלה, הבינו שעם כל הכבוד לפיתרון הקסם הזה - זה לא יכול באמת לעבוד לאורך זמן.

קבוצת כדורגל זקוקה לחוליה המקשרת: לאיש שתפקידו יהיה לא רק לחשוב על המשחק הבא, אלא גם על השנים הבאות. מי שבניגוד למאמן, לא יהיה כלוא בתוך סד זמן (די מלחיץ, יש להודות) שבו הוא נמדד אחרי כל הפסד. מי שאמור, בתיאוריה, להיות מנותק מההווייה הלחוצה של הקבוצה, ולנסות להביט על הכל מלמעלה (לפעמים תרתי משמע, כמו בדוגמא של ג'ורדי קרויף, שנהג לשבת רחוק מהדשא). מצד אחד לבנות את הקבוצה, אבל מן הצד השני גם לחשוב על התנאים שבהם תצמח הקבוצה הגדולה הבאה.

את זה הצליח קרויף לעשות בשנותיו במכבי תל אביב, אלא שלפחות עד העונה - לא קמו לו מתחרים. המטאור ושמו ברק בכר, בהפועל באר שבע ובמכבי חיפה, נתן לקבוצות את התחושה שבאמת "אפשר גם בלי". שמאמן מוצלח יכול לגשר על הפער. אבל גם במכבי חיפה, כנראה, הבינו שבלי עבודה יותר מסודרת - יהיה קשה לייצר שם משהו שלא ייעלם אחרי שנה.

כאן ייבחנו המנהלים המקצועיים החדשים. האם יצליחו להתוות דרך, להישאר בתפקיד עוד שנים. הדוגמא של שי אהרון בהפועל ירושלים היא כנראה הדוגמא הטובה ביותר: אהרון מונה לתפקיד עוד כשהקבוצה היתה "הפועל קטמון". המשחק האחרון שלו בקריירה היה במאי 2015 (אז עזר לקטמון לחזור לליגה הלאומית), ומאז הוא שם - דמות שגדולה יותר מהמאמנים שבאים והולכים, שמצליחה ומסוגלת לחשוב תהליך.

אבל הדוגמא של אהרון התרחשה רחוק מאור הזרקורים. רק העונה הפועל ירושלים ואהרון יצטרכו להתמודד עם החשיפה של קבוצה בליגת העל, עם האינטנסיביות והלחץ שמופעל עליהם מצד הסביבה. וזהו, כנראה, גם האתגר הגדול של ברדה, אוחנה, יצחקי, אלברמן וגולן: להתנתק מההווייה של הקבוצות, שמחפשת את הניצחון הבא, ולבנות משהו ארוך טווח. האם חשיבה ארוכת טווח היא משהו שמסוגל לקרות במדינת ישראל, קל וחומר בכדורגל הישראלי? את זה נצטרך לחכות ולראות.