להחזיר את השד לבקבוק: חיפה עדיין כאן

"העצב אין לו סוף,
לאושר יש ויש.
אושר הוא נוצה קלה ברוח
שרגע מעופפת באויר -
על כנף הרוח,
נשאת עד שתנוח,
קלים חייה וקצרים כמו שיר"
(מילים: וינסאוס דה מוראס, תרגם: אהוד מנור ז"ל)

המוח האנושי נוטה לזכור יותר רגעים קשים מרגעים שמחים. הוא די רע, המוח הזה. את הטראומות שלנו (ספורטיביות או אחרות) אנחנו משחזרים, רואים יום יום בדמיוננו, מקבלים אותן בחזרה שוב ושוב; בעוד הרגעים הטובים, היפים, המאושרים - בדרך כלל עפים ברוח.

וכך, לכל אוהד כדורגל בעולם יש את רשימת הצלקות שלו. לא תמיד הוא מצהיר עליהן או מודה בהן, אבל הן שם. נאספות ונשמרות בחדר עשוי פלדה במוח, לא מאפשר לשום זיכרון רע להתפייד. אוהדי מכבי חיפה פתחו אתמול את דלת הברזל, והכניסו עוד זיכרון לא טוב פנימה.

עכשיו נשאר לראות רק כמה השער הזה, של אותו מייק אמנגה אלמוני, יחזיק מעמד. האם הוא יהיה אלמוג חזן נגד בית"ר או גילי לנדאו נגד אותה מכבי חיפה - שער שזוכרים עד היום, או הגול של משומר נגד הפועל ב"ש - פרט אנקדוטלי חביב, אבל כזה שעמד בצל ההישג הגדול שהאדומים מבירת הנגב זכו בו במחזור שלאחר מכן. אם חיפה בסופו של דבר תניף צלחת, יזכרו זאת כעוד מכשול אחד מתוך אלף מכשולים שעמדו בדרך לאליפות הזאת. אולי הם אפילו יהפכו אותה למתוקה יותר, בסופו של דבר.

וזה כבר בידיים של מכבי חיפה. עדיין. כן, הרשתות והטוקבקים והאולפנים יתמלאו בדיבורים על "השדים של מכבי חיפה" - אבל היא דווקא הוכיחה שהשנה, היא מסוגלת להתגבר על השדים הללו. אחרי הפנדל של פשיץ' בבלומפילד נגד מכבי ת"א, כולם היו בטוחים ש"הנה זה נגמר". כשמכבי חיפה איבדה שתי נקודות בבית מול מכבי פ"ת, ומכבי ת"א ניצחה בתחילת הפלייאוף, כולם נשבעו בשם כל הקדושים ש"זהו זה". שמשם חיפה כבר לא תחזור. ואף על פי כן, ולמרות הכל, הם עדיין כאן. חטפו סטירה לא נורמלית, אבל עדיין במקום הראשון עם שתי נקודות יתרון.

למעשה, באופן אבסורדי מכבי חיפה הרוויחה (באופן עקיף, כמובן) מהקורונה - אלמלא ציפוף לוחות הזמנים כתוצאה מהסד שבין הנגיף ליורו, כנראה שהיא היתה צריכה לחכות שבוע שלם עד המשחק הבא. ובשבוע יכולים לקרות הרבה דברים, בעיקר במוח האנושי (שהוא, כאמור, די רע). הדבר הכי טוב שקורה למכבי חיפה, הוא שהמשחק הבא שלה מעבר לפינה. שיש לה הזדמנות לתקן.

ולא מהשער של אמנגה היא צריכה לדאוג, כמו מתשעים הדקות שבאו לפניו. תחושת ה"רבאק" החיובית שהיתה לחיפה כל העונה, קצת נעלמה בתוך הלחץ סביב המשחק הזה. חיפה לא הצליחה להיראות כמו שנראתה רק ארבעה ימים קודם מול מ.ס. אשדוד. היא תצטרך לדעת איך להתמודד עם משחק נסוג, כי אם היא חשבה שהמשחק ההגנתי של קובי רפואה הוא קשה - מצפה לה חתיכת שיעור מול האקס המיתולוגי רוני לוי ב"איך להרוס משחק".

אז אמנם לאושר יש סוף, כמו ששרה להקת "ארץ טרופית יפה" בתרגום לעברית, אבל יש לו גם התחלה. ולפעמים, דווקא מתוך העצב לפעמים מגיעה גאולה ושמחה אמיתית. כשראיתי את שחקני מכבי חיפה שוכבים על הדשא אחרי התיקו המאכזב (תגובה טבעית של שחקנים שהרגישו את כל העולם בקצה כף היד, ואז איבדו אותו. לא שום דבר אחר), נזכרתי 11 שנה קודם - בשחקני הפועל ת"א, באותה פוזיציה בדיוק, אחרי ה"איך שמחתם בתיקו".

כן, מכבי חיפה תצטרך להרוויח את התואר הזה. אי אפשר אחרת, כשמולך משחקת קבוצה גדולה והיסטורית כמו מכבי תל אביב של הדור הנוכחי. זה כנראה היה צריך להיגמר עד הסוף, וזה לא היה נגמר בקלות בכל מקרה. אבל כפי שאסור היה להספיד אותה באינספור רגעים השנה, כדאי לא להספיד אותה גם עכשיו. כפי שנאמר על ידי לא מעט פעמים, מירוץ האליפות הוא רכבת שדים עם אינספור תהפוכות, ותהפוכות רבות עוד מצפות לנו. הדקו את החגורות, סיבוב אחד נותר.

ושהטוב ביותר ינצח.