מודל לחיקוי: התקדים הנדיר שקיבלנו מהפועל ירושלים

ההישג של הפועל ירושלים יצר תקדים נדיר בכדורגל הישראלי: מועדון שמנוהל ע"י האוהדים, שמגיע לליגה הבכירה. הפורמט, שנמצא איתנו פחות או יותר 15 שנה (ובא לעולם עם שנת 2007 - לידתן של הפועל אוסישקין תל אביב בכדורסל והפועל קטמון ירושלים בכדורגל), יכול לרשום לעצמו "וי" קטן - לכאורה, הוכחה להצלחתו הגדולה ביותר. אבל איפה עומדת ההצלחה של קבוצת אוהדים זו ביחס לקבוצות האוהדים האחרות? מה שלום הפורמט הזה בעולם? ושאלת המפתח - האם למודל של הפועל ירושלים יש תקומה בליגה של הגדולים? אחרי החגיגות, זה הזמן לחקור.

בישראל
קטמון אולי הייתה תקדימית בכדורגל הישראלי, אבל לא בספורט: מועדון האוהדים הראשון בישראל היה בכלל בכדורסל - הפועל "אוסישקין", שקמה (מילולית) מתוך הריסותיו של האולם על גדות הירקון. אוהדי הפועל תל אביב בכדורסל החליטו שדי להם בשלטונו של שאול אייזנברג, והחליטו לצאת לדרך חדשה. גם אצל האדומים מהעיר העברית הראשונה זה נגמר בהצלחה: כמו במקרה של הירושלמים, הפועל אוסישקין הפכה להפועל ת"א (אחרי שלשאול נמאס), והיום נמצאת בליגה הבכירה - לעיתים טובה יותר, לעיתים טובה פחות, אבל תמיד שם.

בכדורגל, לעומת זאת, רוב קבוצות האוהדים נמצאות בסוג של נסיגה: בית"ר נורדיה ירושלים (גילוי נאות: כותב שורות אלה הוא חבר עמותה במועדון, זו השנה החמישית), שהוקמה כמחאה על הגזענות של אוהדי לה פמיליה, נאבקת על חייה בליגה א' דרום; איתה נאבקת גם מכבי עירוני אשדוד, סמל ההתנגדות בעיר הנמל לג'קי בן זקן; הפועל רובי שפירא חיפה מדשדשת בליגה א' צפון וגם הפועל רמת גן בכדורסל לא ממש מאירה ניצוצות ישנים בליגת המשנה.

יש שתי קבוצות שהוקמו מתוך האוהדים ורשמו הצלחה, שתיהן נאבקו על העלייה מהליגה השלישית לליגה השנייה העונה: האחת היא הפועל אדומים אשדוד, שזנחה את מודל האוהדים ועברה לניהולו של איש עסקים בודד (רוני חג'ג'). השנייה היא מכבי קביליו יפו, שאימצה לחלוטין את המודל הקהילתי, ובונה את עצמה כחממה לשחקני נוער. עד היום, יפו העבירה בשורותיה שמות כמו מאור קנדיל, ניקולאס אולסק וגם מייקל צ'ילאקה (שיום אחד עוד ידובר בו). אדומים תשחק בעונה הבאה בליגה הלאומית, יפו תילחם במבחנים.

בעולם
כאן, צריך לומר, מתקיים בלבול לא קטן לגבי המונח "מועדון אוהדים": כאן הוא נתפס כיוזמה פרטיזנית, של אוהדים שמתקבצים ומגייסים כסף כדי להילחם בבעלי ההון. אבל בעולם, כדורגל של אוהדים וכסף גדול אינם עומדים בסתירה. נהפוך הוא, שלושה מהמועדונים הכי עשירים בעולם - ריאל מדריד, ברצלונה ובאיירן מינכן - הם, הלכה למעשה, קבוצות המנוהלות ע"י חברי מועדון. ראשי הקבוצות הללו אינם בעלי הון, אלא נבחרי ציבור, כאלה שצריכים לגייס את אמון החברים כל כמה שנים מחדש בבחירות דמוקרטיות.

במדינות כמו גרמניה וברזיל, למשל, הקבוצות אף מחויבות להיות שייכות קודם כל לציבור הרחב, ביחד עם ספונסרים (מודל ה"חמישים ועוד אחד" המפורסם). זאת, למשל, הסיבה שבגללה קבוצות כמו לייפציג (בבעלות תאגיד "רד בול") או הופנהיים של דייטמר הופ מושכות כל כך אש - מאחר והן מבוססות על הון, ולא על קהילה. שם, הכוח בידיהם של האוהדים הוא ברירת המחדל. במקומות אחרים, זה פחות נפוץ.

באנגליה אי אפשר למצוא מועדוני אוהדים ברמות הבכירות, אלא רק בליגות הנמוכות. שם מועדוני האוהדים קצת מזכירים את הסיפור הישראלי: לרוב הם מוקמים כמחאה על התנהלות קבוצת האם (למשל, "יונייטד אוף מנצ'סטר" שהוקמה נגד הגלייזרים; או "ווימבלדון AFC" שהוקמה כנגד התנהלות הקבוצה המקורית - זו שבשורותיה שיחק וואליד באדיר). גם באיטליה או בספרד רוב הקבוצות הללו הן ברמות הנמוכות בלבד. כך שבהחלט ניתן לומר שכמועדון, הפועל ירושלים נמצאת במקום טוב - גם בכדורגל האירופי. קבוצה מבוססת קהל, המשחקת בליגה הבכירה, אינה דבר מובן מאליו.

סוף דבר
כאן מגיעה שאלת מיליון הדולר: האם מועדון, שמנוהל ע"י האוהדים, יכול להצליח על הבמות הגבוהות? כמה קיום יש למודל הזה של הפועל ירושלים בליגת העל? מה יקרה אחרי שענני הקונפטי יירדו מהשמיים, השמפניה תתאדה, והקבוצה האדומה של עיר הבירה תצטרך לבנות את עצמה לקראת מאבקים עם קבוצות מבוססות יותר ועשירות יותר?

ברור שהאתגר של הירושלמים האדומים יהיה קשה, אבל כאן צריך להגיד - הקבוצה מהבירה מגיעה אל האתגר הזה מוכנה. גם מי שלא אוהב אותה, יודה שהיא עובדת נכון - בעיקר בתוך העיר עצמה. היא מרושתת בבתי ספר לכדורגל, היא נמצאת כאן מספיק שנים כדי לייצר מסורת של עבודה יסודית, והיום היא למעשה כמעט ומבוססת על שחקנים שגדלו במועדון. זו נקודת התחלה שלא הייתה למועדונים שפרצו דרך אל ליגת העל בשנים קודמות.

מודל "קבוצת האוהדים" הרומנטי מת. אין כבר קבוצות שמנוהלות רק ע"י הקהל, כי לקהל אין יכולת כלכלית להחזיק את העסק לבד - בטח לא ברמות הגבוהות. אבל הפועל ירושלים, בהתנהלות שיטתית, ידעה לפצח מעין מודל "חמישים ועוד אחד" ישראלי: שילוב של הבעלות הקהילתית עם ספונסרים רחבי ידיים, שמסוגלים לייצר מערכת עם שורשים עמוקים באדמה. וכך, 14 שנה אחרי שהוקמה הפועל קטמון, מגיעה הפועל ירושלים אל רגע האמת - כשהיא מסוגלת לתת פייט, ולהישאר לאורך שנים. זה דבר שקשה להגיד על לא מעט קבוצות שהיא תפגוש בשנה הבאה, בליגת העל בכדורגל.