לא יכול להוריד את העיניים: על מאבק משוגע

ברוכים הבאים לעוד תפנית ברכבת ההרים המכונה "ליגת העל 2021". חשבתם שזה נגמר? שזה כבר נטה לכיס של מכבי ת"א? שהמומנטום עבר רשמית לצד צהוב? תחשבו שוב - הופ! והנה אנחנו שוב, שישה סיבובים עד הסוף, כשמכבי חיפה עם ידה על העליונה. אי אפשר לדעת באמת איך זה ייגמר, אבל הנה ספוילר: זה עוד יתהפך שוב. כמה פעמים (כמו שההיסטוריה של הכדורגל הישראלי לימדה אותנו, זה יכול לקרות לפעמים בהפרש של דקות - תשאלו את שי הולצמן וערן זהבי). כנראה שזהו הטבע של העונה המוזרה והמשוגעת הזאת.

המשחק בין מכבי ת"א ומ.ס. אשדוד הוא חוויה נדירה למי שאוהב לצפות בכדורגל ישראלי: משחק, שכמאמר שירו של מאיר אריאל ז"ל, אינך יכול להוריד ממנו את העיניים. בדרך כלל, בכדורגל ישראלי אפשר מדי פעם להסיט את המבט, להסתכל הצידה, להסתגל להפרעת הקשב הקבועה שהיא החיים במציאות המודרנית - חצי מבט לסלולרי, חצי מבט לטאבים בכרום. אבל כאן? בשום פנים ואופן: כל מצמוץ היה גורם לך לפספס מצב.

בעזרתה האדיבה של אשדוד (שעוד אדבר עליה, פשוט כי מגיע), ראינו משחק דו צדדי, מרתק באופן יוצא דופן, עם לא מעט שיאים - אמנם רק שני שערים, אבל עם כל כך הרבה הזדמנויות, עם קהל מטורף מסביב (כמה כיף - קהל! ביציע! נאמר בעבר, אבל גם המובן מאליו צריך להיאמר) - תענוג שהכדורגל הישראלי לא מרבה להרעיף עלינו. כן יירבו, ולפי איך שהמאבק הזה מתפתח - עוד יירבו.

וכן, מכבי תל אביב יצאה בסופו של דבר עם הראש בין הידיים. היא בוודאי מאוכזבת, אבל כאן צריך לשים את הדברים בפרופורציות - והן אמורות גם לגבי אובדן הנקודות של מכבי חיפה בעבר: זה יכול לקרות. קצב צבירת הנקודות הפסיכי של המכונה הצהובה, גרם לכך שכל תפיסת הכדורגל שלנו התעוותה - כך שכל תיקו, תוצאה סבירה לחלוטין בכדורגל (למעשה, תוצאת הסיום של חלק משמעותי של משחקי הכדורגל בעולם), נחשב לאסון קולוסאלי.

הפעם, למכבי תל אביב פשוט לא הלך: כל הכדורים שהיא העיפה לכיוון השער של יואב ג'ראפי, למעט אחד (בעיקר הודות לטעות קשה בהגנה האשדודית) - הלכו לכל מקום, רק לא לשער; לפני שבועיים זה קרה למכבי חיפה מול מכבי פתח תקווה - כמעט אותו סיפור: הירוקים תקפו בחמת זעם כדי להשיג את השער הנוסף, אבל לא הצליחו למצוא אותו, ומיד כולם הרגישו שהאליפות הולכת. כמובן שאצלם, לרגש הזה יש סיבה ברורה: עשר השנים הארוכות שעברו מאז האליפות האחרונה נותנים את אותותיהם. כשאתה כל כך רוצה משהו, אחרי כל כך הרבה זמן, נראה לך שכל דבר יכול לגרום לו ללכת כהרף עין.

בסופו של דבר, זה קרב בין שתי קבוצות כדורגל אדירות: מחד, מכבי ת"א שלא הפסידה בעידן פטריק ואן לוון (למעט צמד המשחקים מול שחטאר דונייצק, שבואו - שחטאר, בכל זאת); מאידך, מכבי חיפה שהפסידה שלושה משחקי כדורגל ב-2021 (שלושה מ-19!), ולא הפסידה חודש שלם - חודש שנערכו בו שבעה משחקים, מתוכם חמישה ניצחונות ושתי תוצאות תיקו. שתי קבוצות עם אחוזי הצלחה שבכל עונה אחרת, היו מובילים לאליפות קלילה. רוצים הוכחה? זוכרים את מכבי חיפה של 2001, זו עם אברם גרנט, בניון, פראליה, יעקובו, ז'וטאוטס - אחת הקבוצות הגדולות של המועדון? היא עשתה רק 71.9% הצלחה. מכבי חיפה, נכון לעכשיו, עם 74%.

כל מה שקרה הוא שמכבי חיפה של ברק בכר, זו שעכשיו מתפוצצת על הדשא עם 7 שערים ב-180 דקות, נתקלה ביריב מטורף שפשוט לא מפסיד. זה לא קורה המון, אבל זה קרה לה העונה - מולה ניצבה קבוצת כדורגל עמוקה בדמות מכבי תל אביב, עם מועדון חזק מאחוריה, שמייצר הצלחות באופן עקבי - כזה שלקח שתי אליפויות בשנתיים האחרונות די בקלות. זה דבר שלא פשוט לנצח, ומכבי חיפה מגיעה אל קו הגמר (בניגוד לשנה שעברה, לטובת אלה שמנסים לטעון ש"בכר לא מצליח יותר מבלבול") כשהיא מסוגלת לעשות את זה. מדהים. לא פחות. וזה יהיה לא פחות מדהים, גם אם בסופו של דבר היא תגיע לקו הסיום שנייה.

פעם סר אלכס פרגוסון, ייבדל לחיים טובים וארוכים, אמר ש"מי שזוכה בפרמייר ליג - ראוי לה". נכון, ליגת העל שלנו איננה הפרמייר ליג, אבל כשמסתכלים על קרב הענקיות הזה של 2021, אפשר לעדכן את הביטוי גם לכאן: מי שיעבור את קו הסיום ראשון, יהיה ראוי לתואר הזה. לא תהיה כאן "מפסידה" (למרות הטבע שלנו לחפש איך לקבור), אלא אחת שניצחה יותר מרעותה. בפרפראזה על המשפט המפורסם מהסדרה "הסמויה", צד אחד פשוט מנצח לאט יותר. ואנחנו צריכים להבין שכך זה יהיה - מרתק, הפכפך, ממש עד הסוף. וגם, אם אפשר, ליהנות מזה.