קוראים יקרים - מי מכם שבריאותו רופפת, ליבו רך ונפשו עדינה, אני ממליץ לכם בחום להתרחק מהמגרשים ומהמסכים בחודשיים הקרובים. מחזור הנעילה של ליגת העל סימן עוד מהפך בפסגה, הפעם לצד המשמח של העניין, לקראת פלייאוף שיהיה לא פחות ממרחץ דמים (ספורטיבי כמובן, לא בשום מובן אחר)...
נתמקד, ברשותכם, בחלק שלנו בסיפור - מכבי חיפה עלתה למשחק בידיעה ברורה שאין לה באמת אופציה מלבד ניצחון, פתחה ברצינות בהתאם ולמרבה השמחה עלתה על הלוח עם פצצה א-לה רביבו של רז מאיר ובישול א-לה חזיזה של ניקיטה כבר בדקה השישית. מאותו הרגע, אולי הלחץ, אולי העייפות, אולי הנחיתות המספרית במרכז המגרש ואולי הכל ביחד - מה שזה לא יהיה, מכבי חיפה נגוזה מהמגרש לחצי שעה בערך, גיב אור טייק כמה דקות. למשך כמעט כל המחצית, זה היה נראה כאילו לאף שחקן אין מושג את מי לסגור, וכך זכינו לראות את נתניה שורצת לנו ברחבה הרבה מעבר למה שמצופה ולמה שרצוי.
לקראת סוף המחצית הראשונה העסק חזר להתאזן, ובמחצית השניה, עם כניסתו של רודריגס, הסדר הטוב שב על כנו עם שער שובר בצורת מבית הצלף האוסטרלי, ששב אלינו מחיק העטלף עם התנפלות זריזה על הכדור שדי סגרה סיפור. עד לסיום היו עוד כמה החמצות שנעות בין מזעזעות לבלתי נסלחות (מישהו צריך לקחת את יאניק להשתטח על קבר של נזיר כרמליתי או משהו, האיש רץ עם ענן שחור מעל הראש), וכמובן שעוד שער שנלקח מאיתנו (בצדק, הפעם) על נבדל של שערה וחצי. מהצד השני נרשמה גם הצלת ענק של ג'וש כהן (מצוין), אבל המשחק עצמו כבר הוכרע, הלכה למעשה, עם השער של ניקי. כאמור, זה לא היה משחק גדול לנו, ממש לא. אבל העוצמה ההתקפית והאיכויות מקדימה הם אלו שעשו את ההבדל גם היום, כמו במחזור הליגה ומחזור הגביע הקודם.
בכלל, נראה שאחרי ההפסד למכבי פתח תקווה בבית, ההבנה שהריכוז כולו צריך להיות במה שקורה אצלנו על הדשא, ושאנחנו ורק אנחנו צריכים לעשות את העבודה לפני הכל, חילחלה וישבה היטב בראשי השחקנים והצוות. עברנו שלוש משוכות לא פשוטות בשבוע אחד, שהתחלנו אותו במינוס ארבע מהפסגה ואנחנו מסיימים אותו שוב, ברגע חשוב במיוחד, במקום שאנחנו הכי אוהבים. אפשר רק לקוות שהרוח, הנחישות והאיכות ימשיכו גם למשחקים הבאים.
אחד ההרגלים המגונים בקרב אוהדינו, הרגל שפשוט מעביר אותי על דעתי, הוא הנטייה להתעסק ולהתחפר בדיעבד, ולבכות על חלב שפוך. אפשר לדבר עד מחר על הפער שצומק, על הטעויות של טאלב מול חוזז, העצמי של חבשי, המתנות מהשופטים וכל דבר אחר. אבל זה לא שינה או ישנה כלום ממה שקרה, והעובדות תישארנה בעינן. אלא אם יש לכם מפתח ליקום מקביל, אין שום טעם לדוש בעבר. כשמו כן הוא - הוא עבר. הדבר היחיד שצריך לעניין אותנו זה אך ורק איך, כמה ומה בדיוק צריך לעשות בפלייאוף הזה כדי להחזיר את הצלחת הביתה, ובכדי לעשות את זה - איזו מסורת ארוכה, מתועבת ומאוד מביכה אנחנו צריכים לשבור מול היריבה הישירה על הצלחת.
אנחנו ניצבים עכשיו על הגשר האחרון בדרך אל האושר. הגשר הזה ארוך, רופף מאוד והתהום מתחתיו עמוקה מאוד. אבל הכל, שוב, בסופו של דבר, בידיים שלנו, ובזמן ובמחזורים שנותרו, אנחנו צריכים להוכיח מעל לכל ספק שאנחנו ראויים לתואר, ולעמוד בלחץ ובעצבים של החודשיים הקרובים.
פגרת נבחרת נעימה לכולם, תסדירו נשימה בשבוע הקרוב, כי אוטוטו הגיע הזמן לצלול פנימה בכל הכוח. איזה מתח, איזה לחץ, אבל בעיקר - איזה כיף...
חג פסח שמח וירוק לכולם!