אני אנווט: תופעת הבעלים שהם גם מנהלים מקצועיים

זה קורה בשנים האחרונות יותר ויותר: הבעלים תופסים פיקוד. בעוד ועוד קבוצות, נדמה שלא רק הסמכויות הניהוליות נמצאות בידיים של אדם אחד - אלא שזרועו הארוכה של בעל השליטה מגיעה עד לכר הדשא ממש. סוגיות כמו עיצוב פני הסגל, או החתמה של שחקן כזה או אחר, יצאו מהידיים של המאמנים - כפי שהיה נהוג עד השנים האחרונות - ועברו לחלוטין לידיים של הבוס הגדול. בשבת, שני בוסים כאלה הולכים להיפגש: ברק אברמוב של בני יהודה ומשה חוגג של בית"ר ירושלים, ולכבוד זה ניסינו להבין את התופעה, לרדת לשורשים שלה, לנסות ולפענח את הסיבות - וגם, עם מלוא הצניעות, לנסות ולהגיע למסקנה.

ההיסטוריה: מעסקנות לעסקים
עד סוף שנות התשעים של המאה הקודמת, הכדורגל הישראלי התנהל באופן מאוד ריכוזי. המועדונים בכל עיר היו שלוחות של מרכזי הספורט הגדולים, לעתים אפילו של מפלגות פוליטיות (בית"ר ירושלים, למשל, נוהלה ע"י סניף תנועת החרות המקומי - מה שהביא לעמדת היו"ר פוליטיקאים לעתיד כמו נשיא המדינה דהיום ראובן ריבלין, או שר האוצר לשעבר רוני בר-און; כך גם קבוצות הפועל, שנוהלו ע"פ אינטרסים פוליטיים - וכמובן הפועל תל אביב, שנוהלה הלכה למעשה ע"י יו"ר ההסתדרות). במילים פשוטות, הממסד החזיק את הקבוצות, ומי שניהלו אותם בפועל היו לא יותר מפונקציונרים: אנשים שהיום כאן ומחר כבר לא, שלא שולטים באמת במועדון אלא מתמקדים בלמלא את רצונם של גדולים מהם.

ואז, קרה בכדורגל הישראלי מה שקרה בחברה הישראלית במהלך הניינטיז: הפרטה. אינסוף חברות ממשלתיות עברו מידי המדינה לידיים של בעלי הון פרטיים. הכסף הגדול שנכנס לענף, בעקבות מכירת זכויות השידור של הליגה, שינה את מבנה הבעלות של הקבוצות - שעברו, בהדרגה, לידיים ספציפיות. הפועל חיפה נמכרה לרובי שפירא ז"ל; יעקב שחר הפך מספונסר נדיב לנשיא מכבי חיפה; בית"ר ירושלים יצאה אחרי שנים ארוכות מהניהול של משה דדש ואברהם לוי לטובת איש עסקים חיפאי בשם גד זאבי (איך זה נגמר, כולם יודעים); על מכבי תל אביב השתלט לוני הרציקוביץ', הבעלים של חברת "ישפאר"; ואפילו הפועל תל אביב, סמל העסקנות והניהול המפא"יניקי, הופרטה ועברה לידיים של קבוצת אנשי עסקים בראשות הפרסומאי משה תאומים.

וזה לא נגמר רק בבעלים - קצת קשה לזכור, אבל בתקופה ההיא כמעט כל קבוצת כדורגל בליגה הבכירה התהדרה בקונצרן גדול שלקח עליה חסות. חברות כרטיסי האשראי, "ויזה" ו"ישראכרט" הופיעו ראש בראש על החולצות של מכבי חיפה ומכבי ת"א, בעודן נאבקות על תואר האליפות; "סלקום" שאימצה את בית"ר ירושלים, "עלית" שלקחה את בני יהודה תחת חסותה, "תנובה" שהחזיקה את הפועל פ"ת - רשימה חלקית בלבד. העובדה שהכדורגל הישראלי עבר לערוץ מסחרי, וכסף גדול נכנס אליו, משכה לתוכו לא מעט חברות גדולות; חברות שהיום מתרחקות מכדורגל כמו מאש, אבל זה כבר דיון אחר.

אבל העידן הזה חלף מזמן. כמעט כל בעלי ההון שהוזכרו, עזבו את הקבוצות שלהם - חלק בדרך חיובית ופרודוקטיבית (למשל במכבי ת"א), חלק בדרכים של בתי משפט והקפאות הליכים (הפועל ת"א או בית"ר), חלק בדרכים טראגיות ממש. החברות הגדולות, כאמור, יצאו מהתמונה - והכדורגל נכנס לתקופה אחרת. מעכשיו, מי שייכנסו לתמונה הם בעלים שיחזיקו את הקבוצות שלהם כמעט לבדם. ניהול ריכוזי לחלוטין, שתלוי באופן כמעט מוחלט בהשקעה של הבעלים, וכאן נכנס עידן המעורבות המקצועית.

הסיבות: אין אחד שאין לו תחליף
המצב היום בכדורגל הישראלי נדיר מאוד בעולם הספורטיבי: בחלק לא קטן מהקבוצות, הבעלים הוא הסיפור. אם באנגליה, למשל, הבעלים נמצאים בצל, מתעסקים בניהול הכלכלי של הקבוצות (וקוצרים את הדיבידנדים), ומי שעומדים באור הם השחקנים והמאמנים; כאן, הפוקוס הוא על בעל השליטה. ב-NBA, למשל, נהוג לשמוע את בעל השליטה (למעט דוגמאות נדירות כמו מארק קיובן) רק כאשר קבוצה זוכה באליפות והוא מקבל את הגביע מהקומישינר. בישראל, בעלי קבוצות הם מרואיינים מבוקשים, שבמקרים רבים לא חוסכים את דעתם. זה מייצר גם את ההשפעה על הניהול המקצועי.

במובן הזה, מי שפרץ את הדרך היה כמובן אלי טביב: בעלים שלא הסתפק בהחזקת זכויות הניהול, אלא רצה להיות מנג'ר. זכורה במיוחד, כמובן, הסצנה המפורסמת שבה שלח הודעות SMS למאמן, בה לכאורה קבע מי ייכנס ומי ייצא מהמגרש. טביב אמנם כבר לא בעלים, אבל במידה רבה הוא הפך להיות מכתיב הטעם - אברמוב, חוגג, בן זקן ואנשים נוספים שואפים ללכת בדרך הזו. הם אלה שיחליטו מי ישחק, ואם המאמן לא מרוצה - הוא תמיד יכול ללכת.

כי אם אתה מאמין שהסיפור הוא עליך, ברור לחלוטין שאתה זה שתכתוב אותו. אם אתה הציר של הקבוצה, אז גם המאמן הופך להיות פונקציונר חסר חשיבות. דמות שנמצאת שם כי היא צריכה להיות שם, אבל היא לא באמת מקבלת את ההחלטות. אם הוא ירצה שחקן, הוא יהיה; אם לא, שהמאמן יתמודד ויישא באחריות. וכך נוצר מצב אבסורדי, שבו הפוקוס התקשורתי הולך למאמן ולקבלת ההחלטות שלו בזמן אמת, אבל את הקבוצה לא הוא בונה, אלא האיש שמעליו. אם הקבוצה תפסיד חמישה משחקים, המאמן יילך הביתה; הבעלים, שבמידה רבה הביא את השחקנים ויצר את הקבוצה שמשחקת על הדשא, יישאר.

והסטטיסטיקה בעניין ברורה למדי: בעונה שעברה, תשעה מאמנים שפתחו את העונה על הקווים של קבוצות הליגה, לא סיימו אותה. בכל שנה, בין 8 ל-10 קבוצות בליגה מחליפות לפחות מאמן אחד, ובעונת הירידה שלה לפני שנתיים, בני סכנין החליפה שישה מאמנים (!). הסיבה לכך פשוטה: המאמנים חלשים, ואם הם לא קובעים את השורה התחתונה בנושאים המקצועיים, קל גם להחליף אותם בעת הצורך. כמאמר שירו של אהוד בנאי, הם "אורחים לרגע". מלבד שתיים או שלוש קבוצות בפסגה, שלהן יש מאמן חזק שמקבל את הקרדיט מההנהלה, כולם ברי החלפה. הליגה, ברובה, היא משחק כיסאות מוזיקליים אחד ענק שבו כל מאמן יכול להגיע לכל קבוצה בכל רגע נתון. ככה קשה לנהל עסק מצליח, בטח לא קבוצת כדורגל.

השילוב בין הפוקוס ההולך וגובר על הבעלים, לבין המאמנים שנחלשים, מייצר את הכדורגל שאנחנו רואים: מאמן מפוחד לא יכול להעלות שחקן נוער, או להכניס חלוץ ב-0:0. אם כל המאמנים חרדים לגורלם, ומפחדים שלא יוכלו להתפרנס, זה מתכון בטוח לתוצאות תיקו משתקות, לכדורגל הססני ומסתגר, לרצון - קודם כל - לא להפסיד. בכל תקופה, ובטח בעידן שבו אנחנו חיים עכשיו, מדובר במצב שהורס את הכדורגל מבפנים.

המסקנה: התמקצעות היא הפיתרון
המודל קיים: בכל קבוצה מובילה באירופה קיימת פונקציית המנהל המקצועי - האדם שתפקידו הוא לתווך בין קומת ההנהלה לבין משטח הדשא. האיש שמקבל את האמון מההנהלה להגדיר מדיניות, לעצב את פניו המקצועיות של המועדון. אבל בארץ? קשה להגיד שהוא הוטמע. מכבי תל אביב היתה הקבוצה הראשונה שמינתה מנהל מקצועי (אמיתי, לא מהסוג שמדי פעם רואים בכדורגל שלנו - בהם "המנהל המקצועי" הוא מאמן שמוצב בתפקיד כאופציית גיבוי, למקרה שהמאמן יילך הביתה), ונתנה לו את הסמכויות. וזה גם הצליח, לאחר שבקדנציה של ג'ורדי קרויף במועדון, הוא זכה בשלוש אליפויות, טרבל אחד והעפלה לשלב הבתים של ליגת האלופות.

אבל המודל לא אומץ. לפחות על הנייר, בית"ר ירושלים ניסתה לעשות את זה לפני שנה עם יוסי בניון - אבל גם זה, בסופו של דבר, נגמר כאשר הבעלים רצה לומר את המילה האחרונה. גם היום, כאשר לבית"ר ירושלים יש צמד מאמנים דומיננטי (וראוי) כמו סלובודאן דראפיץ' ושי ברדה, עדיין לא ברור מי מביא את השחקנים, של מי הקבוצה - ומי אמור לשאת באחריות בסופו של דבר. וזה במועדון עם פרופיל גבוה. אם בארז של בית"ר נופלת שלהבת, מה יגידו בבני יהודה או מ.ס. אשדוד?

בשורה התחתונה, בעלי הקבוצות צריכים להבין שלכדורגל יש את אנשי המקצוע שלו, אלה שבנו את עצמם כחלק ממנו, שהקדישו את חייהם אליו. ואם הם רוצים שהעסק שלהם יצליח, הם צריכים לשים בידיהם את המפתחות. הרצון לתפוס הרבה, או לנסות למשוך פוקוס, אף פעם לא באמת עובד לאורך זמן. קבוצת כדורגל צריכה מבנה ברור, מודל יציב שמאפשר חיים מעבר לעונה אחת, שנותן ביטחון תעסוקתי למאמן ששמת בידיו את הקבוצה, ומאפשר לו לקחת סיכונים. במלים פשוטות: כל כך קשה פה לרדת ליגה, שאפשר לרדת קצת מהחרדות - ולתת לאנשי המקצוע לעבוד.

ואפשר להמשיך לחשוב שהסיפור הוא עליך.