אחרי יותר קאמבקים מצביקה פיק, יותר איחודים מכוורת ויותר הפסקות מחברת החשמל ביום קיץ ממוצע - הכדורגל הישראלי שוב איתנו. ליגת העל חוזרת בשבת בהרכב מלא (פחות או יותר), בתקווה שיתקיים בנו שירו של יהורם גאון ו"זו תהיה הפגרה האחרונה". אבל בתוך החגיגיות (נניח) של השימוש ה-210 במשפט החרוש "הכדורגל חוזר", מסתתרת גם בעיה: הבעיה הרגשית של כולנו, שמרגישים שמשהו חסר.
כמובן שהחתיכה החסרה היא קהל האוהדים - והמשימה הבאה של כל קברניטי הספורט חייבת להיות גם ניסיון, זהיר ומדוד ככל האפשר, לנסות ולאפשר כניסת אוהדים - ונסתפק גם במספרים קטנים יחסית (אם זה קורה באירופה, שכרגע מנסה נואשות להגן על עצמה מהקורונה, זה יכול לקרות גם כאן עם הנתונים הנמוכים - נכון לשעת כתיבת שורות אלה, כמובן). אבל גם עם קבלת המצב הנתון והבעייתי שבו אין אוהדים, נכון לעכשיו, יש מה לעשות - ומכאן (ולא רק מכאן) צריכה לצאת הקריאה לכולם: שחררו. צאו מהסגר. תנו לנו ליהנות מהכדורגל.
וזו קריאה שצריכה להגיע לכולם: למאמנים, למשל - שחייבים להבין שיש להם אחריות לא רק למצבם, או לאינטרס של הקבוצה שלהם, אלא גם לחלון הראווה של המוצר כולו. ההסתפקות בתיקו, שפעם היתה אולי לא נעימה לעין אבל מובנת לאור הסיטואציה הלחוצה, היא הפעם בעייתית ממש - במציאות שבה האווירה כל כך ריקנית. אם אין צבע ביציע (ואת זה ידעו ב-NBA הכי טוב), המגרש צריך לספק את הניצוצות בעצמו. אפשר להירגע עם הלחץ, עם ההסתפקות במועט, קהל שיקלל אתכם אין - אפשר לתת לשחקנים שלכם קצת יותר ביטוי.
וכך גם בעלי הקבוצות - שמכירים את המציאות הנוכחית של הכדורגל, והספורט בכלל, יותר טוב מכולנו. מרגישים אותה מילולית על בשרם. ואם זה באמת המצב, תנו למאמנים קצת יותר אפשרות לשחק, קצת יותר מרווח נשימה. לרובכם הגדול אין שאיפות גבוהות מדי לאליפות, וגם הירידה לא נראית קרובה. אפשר לתת למאמן לעבור שנה, בלי שהחרב תתהפך לאחר כל הפסד. מאמנים לחוצים הם מאמנים שלא מסוגלים לתת צ'אנס לשחקן צעיר, או להכניס עוד שחקן התקפה במצב של 0:0. ואלה הדברים שאנחנו צריכים לבריאות של הענף - וגם לבריאות הנפשית שלנו, מול הסערה בחוץ, כאוהדים שמחכים יום אחד לחזור, כמו אחרי מלחמה, אל אהובתם.
וזה מסר גם אלינו: במציאות הנוכחית, ובכלל, הפסד הוא לא פשע נגד האנושות. אין צורך לשלוח את המאמן המפסיד לבית הדין בהאג, גם אם טעה בשיקול דעת. החופש לטעות הוא היסוד של כל יצירה, ואם כדורגל הוא חלק מהתרבות - אין שום סיבה שרצף של שלושה הפסדים יהווה עילה לפיטורים. בטח לא באווירה הכלכלית הנוכחית. בואו נשחרר, גם מצידנו, את הרצון המיידי לטרף, קצת יותר מרווח נשימה - וכולנו נוכל ליהנות מהמשחק שאנחנו אוהבים.
כולנו - בעלים ואוהדים, שחקנים ומאמנים - ניצבים על שפת התהום, במידה מסוימת. אם יש משהו שלמדנו מ-2020, שתכף (תודה לאל) מסתיימת, היא כמה הכדורגל הוא לא מובן מאליו. כמה הדברים היפים שהיו חלק מהחיים שלנו יכולים להילקח בשנייה, להיעלם לנו מהמפה ומלוח הזמנים, לרוקן לנו את השבת. ומשיש לנו אותה, מצווה עלינו להעריך כל דבר - את המשחק הקטן ביותר, כמו את הגדול ביותר (ויש לנו שני משחקים ענקיים כבר במחזור הקרוב). להבין שכדורגל הוא לא מלחמה ולא עבירה שיש עימה קלון, אלא כיף: ועד שהקרנבל האמיתי יחזור, מתישהו בעתיד; עד שנוכל, בעיניים נרגשות, לחזור אל האהובה שלנו ביציע (ולא משנה אם זה בליגת העל או בליגה א'); בואו נהנה ממה שאפשר. זה מגיע לכולנו. בטח בתקופה הזאת.