מאיביץ' ועד פרננדז: דירוג המאמנים הזרים בישראל

ולדימיר איביץ' עזב את ישראל. מכבי תל אביב נפרדה ממנו אחרי שנתיים מטורפות, שבהן הצליח להביא את המועדון לפסגה הספורטיבית החזקה ביותר: קבוצה שלא יודעת מה זה להפסיד. שבשנה אחת הפסידה משחק ליגה אחד, וגם הוא כשזה כבר לא היה חשוב, ולא החליקה אפילו פעם אחת בדרך לתואר האליפות. שנתיים שלמות - הישג בלתי רגיל. לכבוד הפרידה מהגנרל הסרבי, ממנה מכבי תתקשה להתאושש, החלטנו לנסות ולבחון את מקומו בהיסטוריית המאמנים הזרים בישראל. הערת אגב: הדירוג הנ"ל מבוסס על "העידן המודרני" - משנות התשעים ואילך (היו כאן מאמנים זרים בשנות החמישים והשישים, כותב שורות אלה לא זכה לראות אותם או את הקבוצות שלהם בפעולה, ולכן מעדיף להתמקד בשנים האחרונות). נצא לדרך!

5) לואיס פרננדז
כן, אני רואה את העיניים שלכם מתעקלות בתדהמה. העוול הכי גדול שנעשה למאמן הצרפתי, הוא הקדנציה האיומה ההיא בנבחרת ישראל. פרננדז מראש היה מינוי של פשרה, לא הגיע עם הנתונים הנכונים - וגם היה רגל וחצי מחוץ לתחום האימון. אבל לא על הנבחרת באתי לדבר, אלא על הקדנציה הלא מוערכת דיה בבית"ר ירושלים. פרננדז הגיע לעיר הבירה בתחילת ימיו של ארקדי גאידמק, שנייה אחרי התאונה ההיסטורית ושמה טון קאנן. נכון, הכיסים של גאידמק היו רחבים במיוחד - והביאו לו שמות כמו דויד אגאנסו, איגור מיטרסקי (בלם בונדסליגה לגיטימי באותה תקופה), פבריס פרננדז (שנודע אחר כך בעיקר בגלל כישוריו מחוץ למגרש) ומעל כולם ג'רום לרואה (אחד הזרים האיכותיים שנחתו בכדורגל הישראלי אי פעם).

אבל כל מי שראה את בית"ר ההיא, יזכור לטובה את פרננדז והכדורגל שהקבוצה הציגה במהלך הסיבוב השלישי של עונת 2005/06. בית"ר שיחקה כמו שגאידמק היה רוצה שהיא תשחק; יצירתית, שוטפת, מלאת קסם. פרננדז זרע את הזרעים לאליפות שתבוא שנה לאחר מכן - תחתיו צמח גל אלברמן בקישור, עמרי אפק סיפק את ההתאקלמות, הילדים של בית"ר - ברק יצחקי, אבירם ברוכיאן ועמית בן שושן - קיבלו הזדמנות ראשונה רגע לפני שהם פורצים באמת. אז כן, הקמפיין בנבחרת היה מביך, אבל לפרננדז זכויות רבות - בגלל קדנציה אחת, קצרה, בירושלים.

4) אוסקר גרסיה
עוד מאמן שהצליח לשנות מועדון. כמובן שג'ורדי קרויף הוא אבי המהפכה של מכבי תל אביב, שלקחה מועדון שהיה רחוק מאוד מהצמרת (גם בשנותיו הראשונות של מיץ' גולדהאר), והניע אותו מהשכונה אל פסים של מקצוענות. עד היום קוטפים שם את הפירות מהשינויים שעשה שם. ובכל זאת, כדי לשבור את הקרח ולהחזיר את הווינריות היה דרוש מאמן. מאמן שג'ורדי הכיר היטב; אוסקר וקרויף שיחקו יחד בברצלונה, וכאשר המנהל המקצועי נדרש לבחור את האיש על הקווים - הוא בחר בו. גרסיה הגיע למכבי כמעט ללא רזומה, אבל הצליח לייצר שם ניצוצות.

תחתיו, אלירן עטר סיפק את העונה הגדולה בקריירה; איתן טיבי ומהרן ראדי צמחו למעמד של ווינרים גדולים בכדורגל הישראלי; וערן זהבי אחד, שאצל אלי גוטמן התחבא בקישור, הוצב בהתקפה (עד שיגיע פאקו אייסטראן וממש יהפוך אותו לחלוץ טבעי) - והחל לפרוח, כבר במחצית של אותה עונה. ומעל הכל? הוא האיש שהצליח להחזיר את האליפות למכבי, אחרי עשר שנים ארוכות. אוסקר עוד יחזור לסיבוב קצר, עד שמבצע צוק איתן יכניע גם אותו, אבל לעד הוא יהיה חלק מהרגע שבו מכבי הניחה מאחור את השנים האפורות - והחזירה לעצמה את ימי התהילה.

3) ריצ'רד נילסן
עוד דוגמא למאמן שאינו מוערך דיו. נילסן אמנם הגיע לישראל ככל הנראה כמאמן עם הרקורד הכי בכיר שנחת כאן (אלוף אירופה לאומות עם דנמרק) - ובכל זאת, היה פער מאוד גדול בינו לבין התרבות הישראלית. לא ממש הבינו אותו כשזיהה את הכשלים, ניסה להילחם בבעיות של הכדורגל אליו הגיע. קשירת הידיים המפורסמת ברחבה, או ההתעקשות על שחקנים גבוהים בעמדות ההתקפה נתפסו כאן כקוריוז - אבל נילסן היה כמו ססמוגרף לזיהוי הכשלים.

הנבחרת שלו, שהתבססה על שרידי "דור הזהב" של שלמה שרף (שעזב לאחר הקמפיין הקודם והטונים הצורמים שאיתם הוא נגמר), היתה אחת האחרונות שהיתה ממש קרובה. רק אברם גרנט, בעזרת קמפיין שהתבסס על כדורגל הגנתי וקשוח, הצליח להתקרב שוב. מלבד זה כלום. נילסן והנבחרת שלו הציגו קמפיין טוב במוקדמות מונדיאל 2002, שנגמר בחוץ רק בשל אותו שער כואב של אנדי הרצוג. כן, גם איתו לא הגענו לשום דבר, אבל את הכדורגל שנתן, ובעיקר את הרצון לשנות משהו במחשבה סביב הכדורגל בישראל, חשוב לזכור - האיש שניסה לשנות.

2) פאולו סוזה
כמו הרבה מהמאמנים ברשימה, גם הוא נראה הרבה יותר טוב ברטרוספקט. בזמן אמת, רבים עיקמו את האף על הכדורגל של סוזה - על ההחלטה "לוותר" על הגביע, על המשחק הכביכול "הגנתי", על כך שהוא לא מוציא ממכבי ת"א את המיטב. אבל האמת אחרת: סוזה היה, ככל הנראה, למעט המקום הראשון - המאמן הזר המשפיע ביותר על הקבוצה שלו. האיש שהוציא הכי הרבה מחבורת שחקנים שלא ממש הצליחה במקומות אחרים.

ובעיקר, הוא הוציא ממכבי ת"א של גולדהאר את קמפיין הבתים הטוב בתולדותיה: הליגה האירופית בעונת 2013/14 - ניצחון בבורדו עם שער של דור מיכה, אבל מעל הכל 2:4 בלתי נשכח על איינטרכט פרנקפורט הגרמנית. צמדים של ערן זהבי וברק יצחקי (כולל פנדל בצ'יפ שאי אפשר לשכוח) הלהיבו את בלומפילד, והביאו לו ערב אירופי מוצלח.

גם תחילת הדרך, אותן דקות מטורפות מול באזל במוקדמות הצ'מפיונס, הביאו את מכבי לשיאה האירופי. כן, היא תצליח להגיע לליגת האלופות דווקא עם סלאבישה יוקאנוביץ' - אבל בשלב הבתים, לא תעשה משהו. האיש שהביא את מכבי ת"א הכי קרוב לאירופה באמת, היה הפורטוגלי. וזה הרי מה שגולדהאר באמת רצה.

1) ולדימיר איביץ'
יש משהו קצת מרמה בלבחור את הכאן ועכשיו למקום הראשון בדירוגים ההיסטוריים. לרוב, אנחנו נוטים להסתכל קצת בחשד כלפי דברים שקורים בהווה. כאלה אנחנו כבני אדם: נוטים להאדיר את העבר או משתוקקים לעתיד, פחות חיים את העכשיו. תחת כל ההנחות האלה, ותחת הדיסקליימר המהדהד לפיו הכל עדיין טרי (בעת כתיבת שורות אלה, מכבי אפילו לא שיחקה את משחק הליגה האחרון שלה תחת איביץ'), הגנרל הסרבי נבחר למקום הראשון בדירוג המאמנים הזרים.

הסיבה היא שבמבחן ההיסטוריה, איביץ' ייראה אפילו יותר טוב ממה שהוא עכשיו. כמו אצל סוזה, נילסן או אוסקר ישכחו לו את הפנצ'רים הקטנים בדרך, ויידעו להסתכל על התמונה הגדולה - איביץ', בשנתיים של פייר פליי פיננסי שהכביד מאוד על האפשרות להביא שחקנים טובים מבחוץ, הוציא 500% ממה שיש לו בבית פנימה. לקח שחקני בית טובים ושיפר אותם, הוציא פוטנציאל משחקנים שלא נצצו קודם (איתן טיבי כמשל) והשתמש במעט שהיה לו כדי להתנהל בתבונה ולייצר קו הגנה מברזל - עם אנדרה ג'ראלדש, ז'איר אמאדור ואנריק סאבוריט.

את השיאים שישאיר אחריו - כמות הספיגות הנמוכה ביותר, ומה שמסתמנת כעונה שלמה ללא הפסד - יהיה קשה לשחזר. גם אם זה לא קרה תוך כדורגל מרשים (ומי לעזאזל משחקת כדורגל מרשים בישראל?), הוא יצר מכונה שהיה קשה להכניע. ואם אתם צריכים עוד מספר אחד, קחו אותו. הפרש השערים שלו בליגת העל עומד על 25:140.

25:140. מאה וארבעים שערי זכות, עשרים וחמישה שערי חובה.