שתי גדות לירדן: שועה צריך להתעסק בכדורגל

לפני כשבועיים הגיעו לישראל כ-45 מנהיגים בכירים מרחבי העולם. הם הגיעו לכאן כדי לציין 75 שנים לשחרור אוושוויץ. הם באו לירושלים על מנת לדבר נגד האנטישמיות והגזענות, באו לכאן להשמיע את קולם ולבשר לעולם "לא עוד".

כל שועי העולם התכנסו במקום אחד לטובת סיבה כל כך נעלה, ועברו הכנות מטורפות של חודשים ארוכים ומיליונים שנשפכו כדי להפיק שבוע כזה. אבל בסופו של דבר, נשאלת השאלה: מה נזכור מהאירוע הזה, או יותר נכון לשאול את מי שנזכור מהאירוע? את נעמה יששכר.

חודשים ארוכים שמדינה שלמה מדברת רק עליה, על הצעירה שנתפסה עם 9 גרם חשיש בשדה התעופה, הצעירה שחזרה מטיול ארוך בהודו, מחזיקה באזרחות אמריקאית ושיגעה את כל הישראלים. מזכיר לכם מישהו?

אחרי שנים ארוכות של שממה ושיממון, במכבי חיפה סוף סוף נהנים העונה מאוויר פסגות. הכדורגל אטרקטיבי, הקהל מגיע בהמוניו והקבוצה חזק במאבק על הצלחת. ועדיין, למרות הכל, מאז פתיחת העונה כולם מדברים רק על שחקן שנתן חצי עונה מוצלחת בבני יהודה, עוד לא שפשף זוג נעליים; מי שכבר במחלקות הנוער עבר שלושה מועדונים; מי שבעונת ה"פריצה" שלו הבקיע בסה"כ 10 שערים, אבל כל שני וחמישי מבצע עבירות משמעת.

כולם מדברים על ירדן שועה כאילו היה אסיר ציון... סליחה, זו נעמה (אני כבר כל כך מבולבל בגלל השניים האלה). כבר חודשים שכולם מדברים עליו כאילו היה היורש של מספר 10 בברצלונה. מדי יום כותרות כמו "בלבול או שועה", פרשנים שטוענים כי "שחר חייב ללכת עם השחקן", ספקולציות לאן יעבור החלוץ בחלון ההעברות וידיעות על קבוצות שמעוניינות בשירותיו היקרים, ואני שואל: השתגענו?

בואו נדבר קצת על הרזומה של ההבטחה הגדולה. הוא עוד לא בן 21. כנער הוא נדד בין גדנ"ע, מכבי תל אביב, הפועל תל אביב ובני יהודה. בבוגרים הוא נתן חצי עונה מצוינת, ושנה שלמה של כישלון, ישיבה על הספסל ואינספור בעיות משמעת. אלה קורות החיים שלו נכון להיום.

כן, הוא צעיר והעולם שייך לצעירים, אבל הוא גם נשלט על ידי המבוגרים, ואת זה הוא שוכח. כן, הוא כישרון גדול מאוד, אבל כמוהו היו מאות שלא הצליחו לפרוץ בגלל בעיית אישיות. כן, יש לו ברגליים מתנה שנתן לו אלוהים, אבל מה לעשות שהכל מתחיל ונגמר בראש. ובמשפט אחד: הכישרון לבד לא מספיק, ואם השחקן לא יטיב להפנים זאת כבר היום, הקריירה שלו כלולה ללכת למקומות לא טובים, שלא לומר להסתיים כפספוס.

אין לי ספק שבעוד 15 שנים, ביום שהוא יתלה את הנעליים הוא יביט לאחור ויבין שטעה בהתנהלות הנוכחית בגדול. אני רק מקווה שהטעות הזו לא תתברר כקריטית לקריירה שלו. אין לי ספק שהניסיון והבגרות ילמדו אותו שיעור או שניים, אבל כעת שועה עוד ילד והוא לא יכול להבין את כל התמונה. זה התפקיד של הסובבים אותו – להגיע לראשו וליבו ולהסביר לו את החיים ולגרום לו להקשיב. לגרום לו להתמקד בכדורגל. לגרום לו לגלות אופי. לגרום לו להפסיק לנדוד ולברוח ממאבקים. לגרום לו להישאר במכבי חיפה ולהילחם על מקומו.

מעטים השחקנים שבגיל כזה מתנהלים כבוגרים, אבל דווקא במכבי חיפה יש אחד כזה היום, ממנו יכול שועה ללמוד דבר או שניים על מקצוענות. גל אלברמן התנהל כשחקן ותיק עוד שהיה צעיר מבטיח. במקום יענקל'ה שחר הייתי ממנה אותו להיות מנטור של הילד. אם יצליח להנחיל לשועה קצת בינה, כולם ירוויחו מזה. כי ביום ששועה יתחיל להקשיב, הוא יבין שהכל תלוי בו. לא בבלבול, לא בשחר, לא בתקשורת ולא במאמן כזה או אחר. רק בו!

אז אם נחזור לרגע לסיפור הפתיחה, הרי שגם במכבי חיפה, בדיוק כמו באירוע החשוב והמרשים שהיה בארץ לפני שבועיים, כולם מתעסקים בתפל במקום בעיקר. במקום ליהנות מההצלחה על הדשא, כולם מתעסקים בסוגיית החלוץ הסורר. חבל, כי בקצב הזה מה שנזכור מהעונה הזו של הירוקים עוד עלול להסתכם ב-האם שועה שיחק.

שלא יהיה ספק, בדיוק כמו שנעמה היתה צריכה להשתחרר, כך גם שועה צריך לשחק, אבל מכאן ועד הפסטיבל שחווינו ועודנו חווים בשני המקרים, המרחק גדול. כמעט כמו ממוסקבה לרחובות, ובמקרה של הטאלנט מחיפה לקבוצה אחרת. אז כן, השתגענו. ועכשיו הגיע הזמן לעשות לזה סוף.