חזרת פתאום: על היריבות בין מכבי חיפה למכבי ת"א

באחת המרפסות בשדרות בן גוריון בתל אביב תלוי לראווה דגל של מכבי חיפה. זה לא איזה ביג דיל כי בכל זאת, מכבי חיפה אהודה מאוד גם במרכז וזה לא שמדובר עכשיו בדגל של ריבר בשכונה של בוקה בבואנוס איירס, אבל הדגל הזה בכל זאת בלט מאוד. "מה, ככה באמצע תל אביב?", שאלתי את בעל הבית בחצי קריצה בזמן שעישן סיגריה והצבעתי על הדגל עם הקיפולים שנראה כאילו יצא מאיזה בוידעם. "ברוח התקופה, אתה יודע...", הוא ענה בחצי חיוך.

וזו לגמרי התקופה שהיריבות בין מכבי חיפה למכבי תל אביב חוזרת לחיים. יותר משבע שנים עברו מאז שמכבי חיפה ניצחה את מכבי ת"א - בבית - בליגה. זה די בלתי נתפס. וויאם עמאשה הבקיע, מאז הוא הספיק להתגלגל עד מ.ס טירה ומכבי חיפה עדיין לא ניצחה את מכבי תל אביב בליגה בבית. בקיצור, מכבי חיפה אשכרה עדיין לא חגגה מול מכבי תל אביב בסמי עופר בליגה. קולטים? בכלל, הפעם האחרונה ששתי הקבוצות נאבקו ראש בראש על האליפות הייתה אי שם ב-2003. ראש הממשלה היה אריאל שרון, לא היו אייפונים וגם לא רשתות חברתיות. בקושי ICQ וצ'אטים בנענע ותפוז.

מאז, בכל פעם שמכבי חיפה שולטת בכדורגל הישראלי - מכבי תל אביב בדרך כלל שקועה בבוץ. כשמכבי תל אביב מצליחה, הירוקים הם אלו שמתרסקים. זה הוביל לדור שלא מכיר את היריבות בין המועדונים, שלא מודע להיסטוריה העצומה, שלא מבין למה אפילו ולדימיר איביץ' קורא לזה "דרבי" במסיבות עיתונאים.

אז לטובת הצעירים שביניכם, הנה תמצות: היריבות בין מכבי חיפה למכבי תל אביב נולדה איפשהו בשנות ה-60. עד אז, מכבי תל אביב הייתה המלכה הבלתי מעורערת והקבוצה של הרדי, מנצ'ל ועלמני הייתה הגרסא החיפאית ראשונה שהצליחה לתת פייט. בשנות ה-80 היה מאבק עוד יותר גדול בין הצהובים עם שמות כמו מוטי איווניר ובני טבק לירוקים של זאהי ארמלי, ברוך ממן ומשה סלקטר, שתחת שלמה שרף גם הצליחו לזכות באליפות ראשונה והיסטורית. השיא הגיע בניינטיז, שנעו בין הכישרון החיפאי של ברקוביץ' ועטר ליעילות של הברומרים הצהובים. ואז הגיע העשור הראשון של המילניום החדש שנצבע כולו ירוק עם שש אליפויות ואחריו העשור העליז של מיץ' גולדהאר עם ארבע צהובות.

שלא תבינו לא נכון, ברור שלמכבי ת"א הדרבי מול הפועל יותר חשוב ותתפלאו, יש עדיין אפילו חיפאים פרובינציאלים שנהנים יותר מניצחונות בדרבי על האלה מקרית חיים. אז איך המפגש הזה הצליח בכל זאת להפוך לקלאסיקו שלנו? המתבונן הנייטרלי מהצד יקום וישאל "למה דווקא מכבי חיפה?". למה שאחרי הפועל, היריבות הכי גדולה של מכבי תל אביב לא תהיה עם בית"ר למשל? כי כשאבי נמני הסתכסך עם ניר קלינגר ויענקל'ה שחר רצה להחתים אותו, האוהדים של מכבי חיפה כמעט הפכו את המועדון. ביציע ג' הונפה אפילו בובה שלו. כשבית"ר החתימה אותו, הוא התקבל בתשואות כאילו הוא טוטי ברומא. מכבי חיפה תמיד שאפה, אפילו התעקשה, להיות האלטרנטיבה למכבי תל אביב. זה לקח זמן, אבל ליריבות הספורטיבית שרק התחזקה והתחזקה כבר אי אפשר היה להתכחש.

העונה ההיא ב-2002/3, הקרב החזיתי האחרון בין הקבוצות, נכנסה לספרי ההיסטוריה של הכדורגל הישראלי. חיפה האדירה של שומי והצ'מפיון ליג איבדה את הצלחת לאבי נמני עם כוח מסייע די אפור בצורה אכזרית בהפרש שערים, אבל גם הרבה בגלל 2:3 אייקוני של הצהובים בקרית אליעזר. אם תשאלו את עמיר תורג'מן, יש מצב שהוא יגיד לכם שזה היה הרגע הכי גדול בקריירה שלו. מאז, שנים שמכבי ת"א הייתה מפסידה למכבי חיפה עוד באם הדרך בנסיעה לקרית אליעזר ("עשר פעמים שלוש"), לצד שנים שהירוקים הרחק מאחור עם כמה משחקים שאפילו לעבור את החצי הייתה סיבה לגיטימית להתחבק.

יש קומץ מורד בתוך אוהדי מכבי תל אביב שמתעקש להתעלם מהיריבות נגד מכבי חיפה. שטוען שהיא קבוצה לא באמת חשובה. שהניף לאוהדים הירוקים בגמר גביע הטוטו לפני חמש שנים את השלט "המפעל הזה מיותר כמעט כמוכם". חלק מהם אפילו מכנים את מכבי חיפה "אשדוד עם תארים", כינוי שהומצא בכלל על ידי אוהדים של הפועל תל אביב בעשור הקודם. כאילו בגישה של "אנחנו מעבר למשחק וליריבות הזו", אבל אל תקנו את זה. גם אותם מכחישי יריבות ציניים מתים שהמשחק יתחיל כבר.

אז זה אף פעם לא יהיה חשוב כמו הדרבי מול הפועל, אבל כמו שהסבירו לי לא פעם אוהדים של מכבי תל אביב: "גם כשבאר שבע זכתה באליפויות, תמיד ידענו שמצפון תיפתח הרעה". זאת אומרת שספורטיבית, מכבי תל אביב תמיד תחשוש יותר ממכבי חיפה מאשר הפועל ב"ש, בית"ר או כל יריבה מזדמנת אחרת. היא נותנת לה יותר ריספקט. וגם להפך. מכבי תל אביב תמיד תהיה, עבור הרוב המוחץ של אוהדי מכבי חיפה, היריבה הגדולה ביותר.

הוותיקים יספרו לכם שהאיבה נוצרה מהמאבק החברתי בין פריפריה לאליטה. "אנחנו מול ההם". אבל מכבי חיפה כבר מזמן לא פריפריה ועם השנים שני המועדונים הכי מצליחים בכדורגל שלנו יצרו יריבות מרתקת ששנים חיכינו שתחזור, יריבות ששווה מסתבר אפילו 1,200 ש"ח בשוק הספסרים.

יריבות שהולידה תצוגות בלתי נשכחות, 10:0 היסטורי, חמישייה מפורסמת וגם שיר של משינה, כוכבים גדולים, את אייל ברקוביץ' חופן לאיציק זוהר באשכים, את מאיר מליקה מפרק את רומן פץ, את העקיצה של תמיר כהן ש"גם הם היו מנצחים את המילואים של יונייטד", את עונת ה(ע)גלאקטיקוס, את קרב הסמלים אבי נמני מול יניב קטן ואת יוסי בניון (בשני הצבעים). הפרק הבא ייכתב בקרוב, אולי אפילו כבר הערב, כי כמו שהסביר הבחור עם הדגל בבן גוריון - זו רוח התקופה.

.