סוד ההצלחה: גלזר הוא היסוד של מכבי ת"א

1. הטוב. אם אתם לא אוהדים של אחת משתי הקבוצות (או שונאים של אחת מהן), הרי שהקרב - לפחות לעת עתה - על האליפות בין מכבי ת"א למכבי חיפה חוצה באופן מובהק את ההבדלים בין אוהדי הכדורגל: אלה שמחפשים ניצוצות, גאונות, מהלכים מרהיבים ויפים, בוודאי ימצאו אותם במכבי חיפה; שרי, חזיזה, רוקאביצה, מכל הבא ליד והתקפה שכבשה 27 שערים ב-13 משחקים (מעל שני שערים למשחק בממוצע). אבל מהצד השני, יבואו אלה שמחפשים יציבות. קרקע בטוחה להישען עליה. אלה שמחפשים לבוא למשחק ולהישאר רגועים. ואלה, ימצאו את מקומם בהחלט ביציע של מכבי ת"א.

וצריך לומר שההיסטוריה, לפחות, שייכת לסוג השני: מאמן הפוטבול הוותיק פול "בר" ברייאנט אמר פעם ש"התקפה מנצחת משחקים והגנה מביאה אליפות", והכדורגל הישראלי מאשש את האמירה שלו. בעשור האחרון רק פעם אחת הקבוצה שסיימה עם ההגנה הטובה בליגה, לא זכתה באליפות - וגם אז, זו היתה מכבי חיפה של עונת הקיזוז המפורסמת ב-2009/10, שנאבקה עד הדקה התשעים של המחזור האחרון (ונכנעה רק לערן זהבי).

ואם זה המצב, הרי שכשבוחנים את המצטיינים של הסיבוב הראשון, צריך ללכת על ההגנה - ואין הגנה טובה יותר משל מכבי ת"א. הפרש שערים של 0:20, חסר תקדים במחוזותינו בשלב כזה של העונה, הוא המופת של שיתוק הגנתי. כמובן שאפשר לציין את דניאל טננבאום, שאף כדור לא עבר אותו; וקרדיט בוודאי מגיע לרביעיית ההגנה - מאנדרה ג'ראלדש מצד ימין, דרך איתן טיבי וז'איר אמאדור באמצע, ועד אנריק סאבוריט (המעולה) בשמאל, אבל אני רוצה ללכת שלב אחד קדימה במגרש, אל דן גלזר.

גלזר מסמל שני יתרונות גדולים של מכבי ת"א על כל היתר. יתרונות שיבואו לידי ביטוי, מן הסתם, בהמשך העונה כשהמאבק יתהדק: אחד מקצועי, ושני מערכתי. גלזר הוא, בעיניי לפחות, האחראי הראשי לכך שקבוצות לא מסוגלות לשחק התקפה נורמלית, וכמעט לא בועטות מול מכבי לשער.

אבל למעלה מזה, מגיע היתרון המערכתי - גלזר הוא סמל למכבי ת"א כמועדון, אחד שעבר את התהליך השלם שאמור לקרות במועדון בריא, משחקן נוער (כולל בית"ר ת"א), דרך השאלה למכבי נתניה ששם הרשים, דרך השתלבות מינורית במכבי הדורסנית של השנה שעברה, ועד מקום של קבע בהרכב של איביץ' העונה.

האליפות של מכבי ת"א בשנה שעברה היתה אליפות של זוהר. של ניצוצות. של הרבה שערים ופירוק לגורמים של היריבות דרך ההתקפה. האליפות שלה, אם תהיה, השנה - תורכב הרבה יותר מהעובדה שהיא הצליחה לבנות חומת מגן בחלק האחורי. וגלזר הוא האבן הראשונה בחומה.

רוצים עוד נימוק? בבקשה: אם בשנה שעברה בחלק הזה של העונה התלבטנו איזה "דור" ראוי יותר לתואר שחקן העונה, פרץ או מיכה; הרי שהשנה פרץ בחוץ בגלל פציעה, ומיכה קצת דהה, אבל שם נמצא גלזר. יש סיבה שלא שמעתם את השם "דור פרץ" כמעט מתחילת העונה הזו. היא לובשת את החולצה מספר 6.

2. הרע. איזי שרצקי בחר השנה לקחת צעד אחורה, לפחות פומבית. וגם אם אני מכבד את זה, אפשר להגיד: שרצקי טעה בפיטוריו של מסאיי דגו. קרית שמונה, בשנים הטובות שלה, היתה ידועה בתור מעין תשובה כדורגלנית להפועל גליל עליון, השכנה מהכדורסל: מין מקום שקט, רחוק מההמולה של הערים הגדולות, שבו שחקנים היו יכולים לצמוח ולהתפתח (עד שנחרב, בתאונה ספורטיבית מצערת). יותר מזה, שרצקי ידע לקחת הימורים נועזים, וכאלה שהשתלמו בסופו של דבר - ההחלטה ללכת על רן בן שמעון נגמרה באליפות, ההחלטה לתת את הצ'אנס למאמן צעיר בשם ברק בכר נגמרה בגביע, ונוצרה תחושה ש"איזי יודע יותר טוב מכולנו".

אלא שהפעם, אם יורשה לי לומר, כנראה שאיזי טעה. גם מראש ובוודאי בדיעבד, ההחלטה להיפטר ממסאיי דגו נראית מיותרת ולא מובנת. הקבוצה בקרית שמונה מלאה בפוטנציאלים, אבל כאלה שעדיין נמצאים בשלב הבוסר. ודווקא אחרי הופעה טובה של ק"ש עם דגו על הקווים, בטרנר נגד הפועל ב"ש, שנגמרה בהפסד של חוסר מזל - החליטו לחתוך.

וקובי רפואה הצליח להביא את הניצחון של "אפקט חילופי המאמנים", אבל מאז מה? קרית שמונה לא השתפרה ברמת היכולת, היא עדיין אותה קבוצה בינונית, רק עם דמות אחרת על הקווים. ומועדון שהיה אמור לשאוף הרבה יותר למעלה (וגם היה שם בתחילת העשור), שוב מגרד את התחתית וצריך לאגור נקודות לימי החורף.

יכול להיות שקובי רפואה הוא מאמן מצוין, אבל ההליכה על מסאיי דגו בתור המאמן הראשי היתה צריכה להיות במחשבה ארוכת טווח, לכמה שנים, תוך הבנה שמתישהו זה יתפנצ'ר. מעט יותר אמון לא היה מזיק, בוודאי כשלכל היה ברור שהקבוצה דווקא הלכה והשתפרה תחת המאמן שפתח את העונה. ואם תרצו, זה גם הקו שמפריד בין ק"ש החיובית והחזקה, שלא ירדה מהצמרת בשנים הראשונות שלה בליגת העל, לבין ק"ש המדשדשת ומחליפת המאמנים של השנים האחרונות - השקט, תרתי משמע, מכיוון המערכת.

3. המכוער (טוב, לא ממש מכוער, אבל... מטריד) אירועי בלומפילד לא נחתו עליך בבת אחת. כמו הרבה אסונות, הוא כזה שהלך והצטבר מסביב, והאסימון שקרה דבר משמעותי וגדול הגיע הרבה אחרי שהדרבי התל אביבי הסתיים. במקרה שלי, האסימון נפל בדמות מחשבה מחודשת על האבוקות והפירוטכניקה במגרשי הכדורגל.

יש בעיה להתייצב נגדן. אתה מיד מתויג כ"טרחן זקן", כמישהו שלא היה באצטדיונים (ואכן לא הייתי בשנים האחרונות; אילוצים מצידה של קבוצה אחרת שרחוקה משם) ולא מבין את תרבות העידוד, ואת היופי שיש ביציע שלם שבוער מאבוקות ופצצות תאורה. אז תנוח דעתכם: אני מבין. ואין ספק שיש בכך יופי, יש בכך "צבע" שהרבה מכלי התקשורת משתמשים בהם, ועדיין - האירוע במשחק הכי גדול שיש לכדורגל הישראלי להציע, יכול וצריך לגרום לכולנו לחשוב על זה מחדש.

זה נכון שמה שהפריד בין עשרות ומאות מקרים בהם הודלקו אבוקות בעבר למקרה הספציפי הזה, ככל הנראה נגע לפאשלה אבטחתית או לליקויים בבניית האצטדיון היחסית חפוזה. אבל בואו לא נעשה חיים קלים לעצמנו, ונסתכל על התמונה הרחבה: האם זה באמת שווה את זה?

גם אם זה לא נגמר בכיסאות בוערים, האם ילד שמגיע למגרש בפעם הראשונה ונאלץ לסבול משאיפת עשן שווה את השאיפה שלנו ל"צבע" ולמחויבות הדתית ל"נו פירו נו פארטי" המפורסם. האם עידוד, דגלים, צעיפים באוויר ושלטי פריסה (שההחלטה לאסור עליהם מצד המשטרה היתה מגוחכת, ובדיוק מענישה את האנשים הלא נכונים) לא מספיקים כדי לצבוע משחקי כדורגל?

וכן, תאמרו, זה מנהג. זה קרה המון שנים, ותפנו אותי לנסיבות - ובכך יש צדק. אבל אפשר להסתכל גם על מנהג אחר שעבר מן העולם (ותודה לאל שכך קרה): פריצות לדשא. לא יכולת לראות חגיגות אליפות של קבוצה ישראלית, עד לפני שני עשורים, בלי שהמון אוהדים מיוזע היה פורץ את הגדרות וזורם אל הדשא בשיכרון חושים.
צבעוני? היה. מרגש? היה. מובן לאור הנסיבות? בוודאי, אבל גם מסוכן - וההוכחות לכך התבררו בשני אירועים לא סימפטיים: בקרית אליעזר ב-2001, ובטדי שש שנים אחר כך. זה לקח זמן, אבל התרבות השתנתה. האצטדיונים השתפרו, הגדרות הוסרו וגם הקהל התרגל לחגוג אליפות ביציע, או אחר כך בכיכרות העיר. האם משהו מהצבע נפגע? אני בספק.

אז אפשר גם להיפרד מהאבוקות ורימוני העשן. את הצבע והאווירה נספוג מהקהלים המצוינים שיש לקבוצות הליגה, שיכולים להסתדר טוב מאוד בלעדיהם. ובדרך, אולי נרוויח גם חוויית צפייה יותר טובה בכדורגל הבינוני עד חלש שליגת העל סיפקה לנו בסיבוב הראשון.